הודעה לעיתונות                                                                                                 ‏יום שני 24 יוני 2019

בעקבות דוח מבקר המדינה על זיהום האוויר במפרץ חיפה:

הציבור הישראלי מופקר למפגעי זיהום אוויר – עת לקפיצת מדרגה טכנולוגית ושינוי גישה כולל לניטור זיהום אוויר

היום (שני, 24.6.19) מתפרסם דוח מדינה חמור בכל הנוגע לטיפול בסוגיות של זיהום אוויר ובריאות הציבור בחיפה. בפועל, כל מערך ניטור זיהום האוויר בחיפה מבוסס על שני אלמנטים מרכזיים. אלמנט אחד הוא היתרי הפליטה של המפעלים אשר ניתנים להם במסגרת חוק אוויר נקי והאלמנט השני הוא כעשרים תחנות ניטור נייחות המפוזרות בנקודות שונות במפרץ ובכרמל. גם אם נשלב יחד את שני הגורמים הללו, עדיין נהיה בעלטה גמורה בכל האמור לאיכות האוויר הננשם ע"י הציבור בחיפה, הקריות, טבעון והאזור כולו.

לעניות דעתנו הדוח מחסיר את השחקן המרכזי שאינו נמצא כלל בשיח הוא משרד הבריאות. משרד זה הוא שאמון על בריאות הציבור ולאחר הממצאים (הידועים זה שנים) לא מתקבל על הדעת שהוא יישאר מחוץ למשחק. המצב הוא שמרוב העומס החוקי, בסופו של דבר אין אף גורם האחראי על בריאות הציבור והמחיר הבריאותי הוא עצום. בפני המשרד להגנת הסביבה עומד אתגר אמיתי באכיפת היתרי הפליטה על המפעלים, או ליתר דיוק, בניטור רציף ומדויק של החומרים הנפלטים. יוצא מכך הוא כי כרגע חלק גדול מפעילות זו מבוססת על דיווח עצמי או בדיקות פתע. המשרד, המודע היטב למגבלותיו אלו, פרסם לא מזמן קול קורא לקבלת מידע על טכנולוגיות חדשות לשיפור המדידות בקצה הארובה אך עוד יעבור זמן רב עד אשר ישולבו טכנולוגיות אלו במערך. בהקשר זה הדרישה הציבורית צריכה להיות ניטור רציף וגלוי של החומרים הנפלטים בקצה הארובות של המפגעים כמו גם מדידות רציפות ממקורות פליטה לא מוקדיים.

המשרד להגנת הסביבה מפעיל מערך ארצי של 140 תחנות ניטור ומוציא על כך עשרות רבות של מיליוני שקלים מדי שנה (כ 100 מיליון ₪ לערך) – ליצירת מסד נתונים שלא אומר כלום לאף אחד. הסיבה היא שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להוכיח את הקשר הכימי שבין מה שנפלט בקצה הארובה למה שננשם בקצה האף של תושבי המקום. יש חולייה חסרה משמעותית ביותר. קיימות היום טכנולוגיות מתקדמות של סנסורים לניטור זיהום אוויר המסוגלות לתת איכות נתונים לא פחות טובה בעלות פחותה בהרבה! עלות תחנת ניטור זעירה היא כ 10,000 ₪ לערך. כל עוד חוליית ניטור זו לא מתמלאת, יישאר הציבור בעלטה גמורה בכל האמור לקבלת מידע וזאת מכיוון שתחנות הניטור הקיימות לא יכולות לספק תמונת מצב מרחבית אמינה אודות איכות האוויר. אי אפשר ממספר תחנות כל כך קטן (שגם לא מתפקד בחלק גדול מהזמן) לקבל מפת אמת על אזור טופוגרפי ותעשייתי כה סבוך זה. במקומות אחרים בעולם כבר התחילו לנהוג אחרת.

במהלך השבועות האחרונים הודיע ראש עיריית לונדון על פרויקט חדש Breathe London (נשימת לונדון)[1]. פרויקט פורץ דרך זה עומד לפזר ברחבי העיר כמאה תחנות ניטור זעירות. זו תהיה הפעם הראשונה בה מפת איכות האוויר באחת הערים המזוהמות בעולם תתבסס על מידע אמיתי הנאסף מהשטח. ראש עיריית לונדון מצוי במציאות לא פחות (ואולי אף יותר) סבוכה מזאת המאפיינת את מפרץ חיפה ועדיין הדבר אשר עומד בראש מעיניו הוא שמירה על בריאות הציבור באמצעות מהלכי מדיניות המבוססים על תמונת מצב אמיתית.

חברת ההזנק בישראלית RadGreen www.radgreen.co.il  מפתחת בשנים האחרונות טכנולוגיות ניטור זעירות ובאמצעות תחנת ניטור זעירה (בגודל של ראוטר) המסוגלת לתת חיוויים לא פחות טובים מהתחנות הנייחות העולות עשרות מונים יותר. החברה משתתפת היום בחממת האימפקט של עמותת 8200 והיא מצויה במספר פרויקטיי פיילוט בארץ ובעולם. מייסדי החברה הם בני הזוג סיגלית וארז מוצפי הגרים בקריית אונו. טכנולוגיות אלו ידועות היטב לכל הצדדים הנוגעים בדבר, אך עדיין הם בוחרים להמשיך במאמציהם המיליטנטיים והכל על חשבון בריאות הציבור. כבר כיום מתנהל פרויקט ראשוני אשר פרש שש תחנות ניטור זעירות בגבול המזרחי של העיר כפר סבא. הנתונים מועלים חי לרשת וניתנים לצפייה באופן רצוף ע"י התושבים באמצעות יישומון ייעודי: https://radgreen.io/kfarsaba/

הפתרון ארוך הטווח למפרץ חיפה לא יהיה באמצעות הכרזתו כ War zone  ויציאה לקרב…בו אף צד אינו בן שיח של הצד השני, אלא אימוץ הלכה למעשה של טכנולוגיות מתקדמות לניטור וצמצום הזיהום. יישום זה יעניק תמונת מצב מלאה בזמן אמת אודות רמות הזיהום ויכול להפוך את אזור המפרץ כולו למרחב ניסויי מתקדם לטכנולוגיות חדשות והכל בשותפות התעשייה. ברגע שתתבהר תמונת המצב האמיתית באמצעות מפות ניטור מפורטות, יבין הציבור מי באמת אחראי על הפגיעה בבריאותו ואז הישארותם של הגורמים מזהמים באזור מיושב לא תהיה כלל סוגיה שבמחלוקת. עוד לא מאוחר להכריז על הודנא סביבתית ובכוחות משותפים להביא לאזור המפרץ את בשורת החדשנות והפסקת הזיהום. בהמשך המצב הנוכחי כל שיישאר היא אדמה חרוכה ומזוהמת.

לפרטים נוספים:

ליעד אורתר

ראש הפורום למדיניות סביבתית, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים

058-4873737

עם התארכות תוחלת החיים, עולה כי אחד האתגרים החברתיים המשמעותיים ביותר הוא האופן בו יש לשמר, להתאים ולהרחיב את מנגנוני הלימוד האישיים והארגוניים כדי שאלו יעניקו לאנשים את הרקע המקצועי, המועיל והמותאם, לאתגרים המשתנים לאורך חייהם. 

דברי ראש המכון לאחריות תאגידית, מר ליעד אורתר, בכנס 'לימודים לכל אורך החיים לכל" שהתקיים ביו 27.3.2019 בעפולה

צהריים טובים, שמי ליעד אורתר ואני עומד בראש המכון לאחריות תאגידית הפועל במרכז האקדמי למשפט ועסקים. בנוסף לפעילות זו אני דוקטורנט בחוג לגרונטולוגיה באוני' חיפה. אני מניח שעבור חלקכם החיבור הזה בין העולם העסקי של תאגידים לבין כל נושא הזדקנות האוכלוסייה הוא מעט לא ברור ולכן אפתח בהבהרה ובתיאור מערכת יחסי הגומלין בין שני עולמות תוכן חברתיים כה מרכזיים אלו.

תאגידים עסקיים הם המנגנון המרכזי והעיקרי של השיטה הכלכלית בה אנו חיים. שיטה זו, הידועה בשמה כשיטה הקפיטליסטית – מעמידה במרכזה את הישות התאגידית כאמצעי הטוב והיעיל ביותר להשגתם של יעדים חברתיים וכלכליים. אנו חוזרים ושומעים כיצד מקבלי החלטות ונבחרי ציבור חוזרים ומפצירים באימוץ דרך זו וקוראים להמשך תהליכי ההפרטה של משאבי הציבור לטובת ניהול תאגידי. עוד אנו יודעים לספר כי מתוך 100 המוסדות הכלכליים הגדולים בעולם, 51 מתוכם הם תאגידים והיתר הן מדינות. אמנם הקולות המערערים על גישה זו הולכים ומתגברים אך עדיין הם מצויים בשוליי השיח הכלכלי.

אחריות חברתית של תאגידים (או בשם המקוצר שלה – אחריות תאגידית) הינו המסגרת האתית הסובבת סביב התנהלותם של תאגידים. בבסיס הגישה מצוי הציווי הבסיסי של do no harm  אך מעבר לכך, דוגלת גישת האחריות התאגידית בבחינת כל מכלול ההשפעות של התאגיד על הציבור והסביבה וזאת לעומת השיטה הקפיטליסטית אשר כאמור מתעדפת באופן מובהק את האינטרסים הכספיים של בעלי המניות. אחריות תאגידית עוסקת בדרך שבו התאגיד מייצר את רווחיו ולא במה התאגיד עושה עם רווחיו, לאחר שאלו כבר הושגו ולא פעם על חשבונם של אינטרסים ציבוריים וסביבתיים.

התחזקותו של היישות התאגידית במערכות הכלכלה האנושיות הינה תופעה חדשה יחסית, אמנם כבר מעל 100 שנים אבל עדיין, בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר, תאגידים הם יצורים של ההיסטוריה המודרנית מאז המהפכה התעשייתית. גם הזדקנות האוכלוסייה היא תופעה היסטורית מודרנית. נכון הוא שבני האדם, כמו כל היצורים הביולוגיים המצויים על פני כדור הארץ, מזדקנים משחר היווצרותם אבל במסגרת האנושית של אלפי השנים האחרונות, הגידול של החלק היחסי באוכלוסייה של אנשים מבוגרים מהווה גם היא תופעה חדשה יחסית.

כל מי שמציג את נושא הזדקנות האוכלוסייה נוהג לעשות זאת באמצעות הצגתם של שורה של ממצאים דמוגרפיים עכשוויים ועתידיים המוצגים לא פעם כתרחישי אימה. אני ברשותכם אוותר על תצוגות מקדימות אלו ואתמקד בנתון אחד בלבד והוא תוחלת החיים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה כי בשנת 2014 עמדה תוחלת החיים בישראל על 84.1 שנים בקרב נשים ועל 80.2 שנים בקרב גברים. מחקרים אחרונים מציגים תרחישים שעד שנת 2040 תעלה תוחלת החיים בארבע וחצי שנים. הדבר אומר כי תוחלת החיים לגברים בישראל בשנת 2040 תהיה קרוב ל 85 ונשים יגרדו את שנתן התשעים. סבתי היא בת 94 והיא חיה בבריאות טובה בביתה בתל אביב ובמחשבון לחישוב תוחלת החיים גיליתי שתוחלת החיים הצפויה שלי היא 96. זאת אומרת שאני מצוי היום רק באמצע הדרך…

עכשיו בואו ננסה לחבר יחדיו את שתי התופעות האנושיות ההיסטוריות האלו – התחזקותם של התאגידים העסקיים מחד והתארכות תוחלת החיים מאידך, ומה שאתם מקבלים (במסגרת אקדמית תיאורטית רחבה יותר כמובן) זה הדוקטורט שלי. ובמבט מדויק יותר שאני שואל (ועונה כמובן) מהי אחריותם החברתית של תאגידים בעידן שבו תוחלת החיים מגיעה לתשעים ומסגרת הזמן בו אדם נמצא באינטראקציה תעסוקתית רק הולכת וגדלה. מה שברור הוא שעם התארכות תוחלת החיים, עולה כי אחד האתגרים החברתיים המשמעותיים ביותר הוא האופן בו יש לשמר, להתאים ולהרחיב את מנגנוני הלימוד האישיים והארגוניים כדי שאלו יעניקו לאנשים את הרקע המקצועי, המועיל והמותאם לאתגרים המשתנים לכל אורך חייהם.

בעבר היה נהוג לזהות באופן ברור את מסגרת הזמן המוקדשת ללימוד מקצועי ככזו המצויה לפני הכניסה לעולם העבודה והיא משתרעת (בישראל) בין גילאי 20-21 עם השחרור מהצבא, ועד גלאי 25 לערך עם סיום התואר הראשון ואולי השני והכניסה לעולם העבודה. השינויים החברתיים אותם אנו חוזים היום, הן בדפוסי העבודה והמקצועות הנדרשים במאה ה-21, הן בהעדפות התעסוקתיות של בני דור ה Y והן, כאמור, בהתארכות תוחלת החיים והרצון והצורך של מבוגרים רבים להמשיך ולהתפרנס, מובילים לכך שיש הכרח אמיתי לבחון מחדש את אתגרי ההשכלה הגבוהה ולפרוץ את מגבלות החינוך האוניברסיטאי של התארים המוגדרים הן בתוכן והן בחלון זמן ייעודי באורך החיים. כבר היום אנו רואים כיצד עולם התארים (Academic degrees) הולך ומוחלף בעולם של תעודות הסמכה מקצועיות (Certifications) המציידים את הלומדים בהכשרה ממוקדת העונה לצרכי המעסיק הספציפי.

אחד ממרחבי הלימוד החשובים, בעלי פוטנציאל ההשפעה החברתיים הרחבים ביותר, הוא המרחב התעסוקתי. מקומות עבודה רבים רואים בהענקת השכלה מקצועית, מתמשכת ואישית לעובדים, חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות המקצועי, שימור כוח האדם והכנתו לתפקידי ניהול. כבר היום מחקרים מראים שניהול לא רגיש-גיוונית (Diverse sensitive) של מערך ההכשרה יכול לגרום להדרת העובדים המבוגרים מהמסגרת התעסוקתית דבר אשר יגרום לכך כי, בסופו של דבר, יפלטו אלו מכוח העבודה. כמובן שאימוץ כלי ניהול מתקדמים ומגוונים גילאית יש בהם על מנת להביא לתועלות עסקיות אמתיות לחברה. מכיוון שכך, על הארגונים המעסיקים מוטלת אחריות חברתית להמשיך את רצף הלימוד גם עבור העובדים המבוגרים ואף להרחיבו (בתוכן) מעבר לעולמות התוכן המקצועיים לאלו אשר יכולים לסייע ולתמוך בעובדים המבוגרים עם יציאתם לגמלאות ולמעגלי תעסוקה של הגיל השלישי והרביעי. כך לדוגמא, תאגיד הרכב העולמי BMW  מפעיל תכנית חדשנית הנקראת "היום למען המחר" Today for tomorrow . הגיל הממוצע של העובדים שם הוא 45 ונמצא במגמת עלייה. לאור כך מפעילים בתאגיד תכנית מיוחדת הכוללת התאמות ארגונומטריות, פעילות גופנית ותוכניות הכשרה רב גילאיות ועוד.

לצד סוגיית ההכשרה המקצועית במקומות העבודה מצוי אתגר הפרישה. מדוע אתגר? מכיוון שידוע הוא שאירוע פרישה הוא אירוע טראומטי עבור מועסקים רבים ולכן יש להתייחס אליו ככזה.  במקומות עבודה רבים נהוג לקיים סדנאות הכנה לפרישה. על פי רוב יהיו אלו סדנאות מוכנות מראש של מספר ימים עם תכנים מובנים החוזרים על עצמם. ייתכן כי תכנים אלו חשובים ביותר אך ללא ספק אין הם מותאמים באופן אישי ולכן יכולים לעיתים להזיק יותר מאשר להועיל מכיוון שגם ככה פרישה היא אירוע טראומטי עבור רבים.

האחריות החברתית של תאגידים קוראת להם להתנהג ברגישות ובהכרת תודה לעובדים שהקדישו את מיטב שנותיהם, מרצם ויצירתיותם ולבחון מהם הצרכים המותאמים אישית של כל עובד ועובד ולהעניק להם את מסגרת ההכשרה המותאמת. ייתכן שעבור חלק יהיה זה קורס באוריינות דיגיטלית וסחר מקוון ועבור אחרים יהיה זה קורס בישול, אחזקת הבית או תזונה נכונה. האחריות התאגידית של עסקים לעובדיהם אינה חייבת להסתיים ביום בו העובד פורש ממקום עבודתו, היא יכולה להימשך שנים קדימה וזאת בתנאי שאכן מקום העבודה יהיה קשוב לצרכי עובדיו ויתאים את מסגרות ההכשרה אליהם.

ההבנה כי תהליך הלימוד הינו תהליך מתפתח וצריך להימשך לכל אורך תוחלת החיים של בני האדם עדיין לא הוטמעה בקרב מוסדות המדינה וגם לא בקרב תאגידים רבים. אמנם יש ניצני הבנה שיש לפרוץ ולייצר מסגרות לימוד חדשות ובימים אלו, עם בוא האביב נקווה שהניצנים יהפכו לפריחה של ממש.

תודה!

ליעד אורתר

liad.ortar@gmail.com

במסגרת אחריותם החברתית, לתאגידים יש חובה להעניק כלים והכשרה מקצועית לכל עובדיהם ללא אפליה גילנית. עליהם לראות את מרחב העבודה כמקום אשר צריך להעניק כלים מקצועיים ואישיים לכל אורך החיים ולא רק לתקופת העבודה 

עיקרי דבריו של ליעד אורתר, ראש המכון לאחריות תאגידית ודוקטורנט בחוג לגרונטולוגיה באוני' חיפה, בכנס 'למידה לאורך החיים לכל' אשר יתקיים ביום רביעי ה 27.3.2019 בעפולה ביוזמת ההתאגדות לחינוך מבוגרים בישראל

עם התארכות תוחלת החיים, עולה כי אחד האתגרים החברתיים המשמעותיים ביותר הוא האופן בו יש לשמר, להתאים ולהרחיב את מנגנוני הלימוד האישיים והארגוניים כדי שאלו יעניקו לאנשים את הרקע המקצועי, המועיל והמותאם לאתגרים המשתנים לאורך חייהם. בעבר היה נהוג לזהות באופן ברור את מסגרת הזמן המוקדשת ללימוד ככזו המצויה לפני הכניסה לעולם העבודה והיא משתרעת (בישראל) בין גילאי 20-21 עם השחרור מהצבא, ועד גלאי 25 לערך עם סיום התואר הראשון ואולי השני והכניסה לעולם העבודה.

השינויים החברתיים אותם אנו חוזים היום, הן בדפוסי העבודה והמקצועות הנדרשים במאה ה-21, הן בהעדפות התעסוקתיות של בני דור ה Y והן, כאמור, בהתארכות תוחלת החיים והרצון והצורך של מבוגרים רבים להמשיך ולהתפרנס, מובילים לכך שיש הכרח אמיתי לבחון מחדש את אתגרי ההשכלה הגבוהה ולפרוץ את מגבלות החינוך האוניברסיטאי של התארים המוגדרים הן בתוכן והן בחלון זמן ייעודי באורך החיים. כבר היום אנו רואים כיצד עולם התארים (Academic degrees) הולך ומוחלף בעולם של תעודות הסמכה מקצועיות (Certifications) המציידים את הלומדים בהכשרה ממוקדת העונה לצרכי המעסיק הספציפי.

אחד ממרחבי הלימוד החשובים, בעלי פוטנציאל ההשפעה החברתיים הרחבים ביותר, הוא המרחב התעסוקתי. מקומות עבודה רבים רואים בהענקת השכלה מקצועית, מתמשכת ואישית לעובדים, חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות המקצועי, שימור כוח האדם והכנתו לתפקידי ניהול. כבר היום מחקרים מראים שניהול לא רגיש-גיוונית (Diverse sensitive) של מערך ההכשרה יכול לגרום להדרת העובדים המבוגרים מתהליכי ההכשרה דבר אשר יגרום לכך כי, בסופו של דבר, יפלטו אלו מכוח העבודה. מכיוון שכך, על הארגונים המעסיקים מוטלת אחריות חברתית להמשיך את רצף הלימוד גם עבור העובדים המבוגרים ואף להרחיבו (בתוכן) מעבר לעולמות התוכן המקצועיים לאלו אשר יכולים לסייע ולתמוך בעובדים המבוגרים עם יציאתם לגמלאות ולמעגלי תעסוקה של הגיל השלישי והרביעי.

במקומות עבודה רבים נהוג לקיים סדנאות הכנה לפרישה. על פי רוב יהיו אלו סנדאות מוכנות מראש של מספר ימים עם תכנים מובנים החוזרים על עצמם. ייתכן כי תכנים אלו חשובים ביותר אך ללא ספק אין הם מותאמים באופן אישי ולכן יכולים לעיתים להזיק יותר מאשר להועיל מכיוון שגם ככה פרישה היא אירוע תראומטי עבור רבים. האחריות החברתית של תאגידים קוראת להם להתנהג ברגישות ובהכרת תודה לעובדים שהקדישו את מיטב שנותיהם, מרצם ויצירתיותם ולבחון מהם הצרכים המותאמים אישית של כל עובד ועובד ולהעניק להם את מסגרת ההכשרה המותאמת. ייתכן שעבור חלק יהיה זה קוס באוריינות דיגיטלית וסחר מקוון ועבור אחרים יהיה זה קורס בישול ותזונה נכונה.

האחריות התאגידית של עסקים לעובדיהם אינה חייבת להסתיים ביום בו העובד פורש ממקום עבודתו, היא יכולה להימשך שנים קדימה וזאת בתנאי שאכן מקום העבודה יהיה קשוב לצרכי עובדיו ויתאים את מסגרות ההכשרה אליהם. 

liad.ortar@gmail.com 

10.2.2019

המכון לאחריות תאגידית בפנייה למנהל רשות החברות הממשלתיות:

"ערך משותף" בחברות ממשלתיות הינו הבסיס המשפטי והציבורי לפעולתן, אין בכך כל חידוש. הדרך להתקדמות באימוץ גישה של אחריות חברתית היא לחייב בדיווח ושקיפות חברתית-סביבתית!

שבוע שעבר שלח ראש המכון לאחריות תאגידית, מר ליעד אורתר, מכתב רשמי למנהל רשות החברות הממשלתיות, מר יעקב קווינט בדרישה לבחון מחדש את מסמך ההנחיות שהרשות שלחה באשר לאימוץ גישת הערך המשותף בהתנהלות החברות הממשלתיות בישראל.

עפ"י אורתר, המונח 'ערך משותף' כמונח תיאורטי לא חידש מאומה ולא תרם דבר לתחום האחריות התאגידית בשנים האחרונות ומהווה לא יותר מאשר ווריאציה מילולית לאותם עקרונות יסוד המצויים כולם בבסיס הגישה הוולונטארית ליישום אחריותם החברתית של תאגידים לסוגיות חברתיות, סביבתיות ולדורות הבאים.

בפני חברות ממשלתיות מוטלות חובות רבות מעצם היותן חברות בבעלות המדינה. נהוג לראות בפועלם של חברות ממשלתיות רבות כמעשה של המדינה עצמה ועל החברות הממשלתיות מוטלת אחריות ציבורית רבה בשל כך. כיום בתי המשפט בישראל מחילים על חברות ממשלתיות את כללי המשפט הציבורי כדבר שבשגרה. החלת המשפט הציבורי על החברות הממשלתיות מטילה על החברות הממשלתיות חובות מוגברות בהשוואה לחברות הפרטיות או הבורסאיות. לחברות הממשלתיות מתווספות מכלול חובות של המשפט הציבורי ובכללם: החובה לפעול בסבירות, החובה להתקשר באמצעות מכרז, החובה להימנע משיקולים זרים ומניהול לרעה של הכוח הציבורי, החובה לכיבוד זכויות אדם (חופש דת, עקרון השוויון ועוד),  החובה לפעול במידתיות, החובה לפעול בהתאם לערכי יסוד של המשטר הדמוקרטי (מינהל תקין, הפרדת רשויות, שקיפות, פומביות, כללי צדק טבעי) ועוד (מתוך חוות הדעת המשפטית של הפקולטה למשפטים, אוני בר אילן).

אי לכך ולאור מעמדה המיוחד של החברה הממשלתית, הרי שנכון יהיה לומר כי השאיפה ליצירת "ערך משותף" הינו הנחת יסוד בסיסית ואולי אף חוקתית בפעילותה ולכן מתייתם הצורך להגדירו כלל כיעד. מה כן רצוי? רצוי הוא כי יחול חיוב גורף עבור כל החברות הממשלתיות בהצגת דיווח שוטף בנוגע לפעולותיהם והשפעותיהם החברתיות-סביבתיות אשר, עפ"י חוק, בוצעו לטובת הציבור כולו. האימוץ של כללי השקיפות החברתיים-סביבתיים (היכולים להתבסס על הנחיות ארגון ה GRI) בקרב חברות ממשלתיות בישראל יש בו את פוטנציאל השינוי המעמיק ביותר בהתנהלותם ויצירת נורמה ניהולית חדשה אשר תחלחל גם אל המגזר הפרטי. 

כמובן שהציפייה היא כי לאחר חיוב החברות הממשלתיות למסור דיווח חברתי-סביבתי יחל חיוב זה גם על החברות הפרטיות והבורסאיות במשק הישראלי כפי שכבר מתבצע כיום בהיקפים קטנים בארץ ובהיקפים גדולים יותר בעולם. תחום הדיווח הלא פיננסי של תאגידים אף קבל באחרונה גושפנקא בדומתה של דירקטיבה מחייבת של האיחוד האירופי והנחיות דיווח פרטניות המתגבשות בארה"ב ע"י ארגון ה SASB.

להורדת המכתב המלא שנשלח למנהל רשות החברות הממשלתיות

להורדת נייר העמדה המשפטי של הקליניקה לצדק סביבתי, אוני' בר אילן  

לפרטים נוספים:

ליעד אורתר, ראש המכון לאחריות תאגידית

058-4873737

liad.ortar@gmail.com 

סקירת ייצוג המגזר העסקי בדוחות המדינתיים של יעדי הקיימות (SDGs)

להורדת המחקר המלא

תקציר מנהלים

בהחלטת האו"ם משנת 2015 בה אומצה אג'נדה 2030 לפיתוח בר קיימא מפורטים 17 יעדי הקיימות על פי ההחלטה, המדינות נדרשות לדווח על התקדמותן באופן קבוע ושיטתי על התקדמותן בדוחות הנקראים VOLUNTARY NATIONAL REVIEW או VNR לגוף באו"ם הנקרא הפורום הפוליטי הבכיר. גוף זה מתכנס בכל שנה לסקירת ההתפתחות של 'א'גנדה '2030, ובוחן בין היתר את יישום יעדי הקיימות. נכון לסוף שנת 2018, מאז תחילת תהליך הפורום הפוליטי הבכיר, הוגשו כ 111 דוחות VNR. 22 מדינות הגישו את הדוח בשנת 2016, 43 הגישו בשנת 2017 ו-46 מדינות הגישו את הדוח בשנת 2018.

ממצאי הסקירה

"רשות באחריות"

מאת: עו"ד זיו יגאל, מתמחה במכון לאחריות תאגידית

רשות ציבורית, מעבר לחובות העשייה כלפי התושבים חבה גם בחובות דיווח ושקיפות כלפי הציבור אותו היא משרתת. פרסום דוח אחריות חברתית אינו (רק) כלי שיווקי (או כלי פוליטי במקרה של רשויות ציבוריות) הוא כלי המשמש את האזרח וציבור התושבים (בעלי העניין) לפיקוח ובקרה על הנעשה ועל הלא נעשה בתחום הרשות הציבורית.

רגע לפני שאנחנו דורשים שקיפות ואחריות מתאגידים עסקיים שמטרתם העיקרית היא מקסום הרווח, האם לא ראוי שנדרוש מנציגי הציבור לשקיפות חברתית וסביבתית ברשויות הציבוריות? בבחינת "נאה דורש נאה מקיים". הלא בסופו של יום- לשלטון אין משלו ולא כלום, וכל שיש לו, למען הציבור יש לו .

יש הטועים לחשוב שדוח אחריות חברתית הוא כלי שיווקי גרידא. דוח אחריות תאגידית או בשמו הנוסף דוח אחריות חברתית מצטייר לעיתים בעיני בעלי המניות והמנהלים בארגון, כדו"ח יחצני, פרסומי, שיווקי שאינו תורם דבר לארגון מלבד יחסי ציבור. בתאגידים בהם ישנה אג'נדת בעלים ברורה מופנה הדו"ח לציבור הרחב וכולל בתוכו ניתוחים, מתודולוגיות וסקירה רחבה אודות הנעשה בתאגיד, כל זאת על מנת לייצר שקיפות, הידברות ושיתופי פעולה.  בנייר זה אטען כי דוח אחריות חברתית אינו נחלתם של בעלי התאגידים. לתפיסתי, יש לעודד רשויות ציבוריות בפרסום דו"ח דומה ובשקיפות מלאה בנושאי סביבה וחברה. כאשר תיושם מתודולוגית דיווח כלשהי במגזר הציבורי, ההטמעה והיתרונות שבפרסומו יחלחלו גם למגזר העסקי.

אדגיש. עיקרון השקיפות אינו עול או גזירה. עיקרון השקיפות הוא הזכות של כל ארגון בין אם הוא תאגיד עסקי ובין אם הוא רשות ציבורית לדווח על העשייה בתחום החברתי והסביבתי. זכות זו מקדמת שיח עם בעלי העניין, מקדמת הבנות, מונעת התקוממויות ומונעת קונפליקטים. עיקרון השקיפות מגדיל את שורת הרווח בתאגיד עסקי ומגדיל את אמון הציבור ברשות ציבורית.

רשות ציבורית, מעבר לחובות העשייה כלפי התושבים חבה גם בחובות דיווח ושקיפות כלפי הציבור אותו היא משרתת. פרסום דוח אחריות חברתית אינו (רק) כלי שיווקי (או כלי פוליטי במקרה של רשויות ציבוריות) הוא כלי המשמש את האזרח וציבור התושבים (בעלי העניין) לפיקוח ובקרה על הנעשה ועל הלא נעשה בתחום הרשות הציבורית.

רגע לפני שאנחנו דורשים שקיפות ואחריות מתאגידים עסקיים שמטרתם העיקרית היא מקסום הרווח, האם לא ראוי שנדרוש מנציגי הציבור לשקיפות חברתית וסביבתית ברשויות הציבוריות[1]? בבחינת "נאה דורש נאה מקיים". הלא בסופו של יום- לשלטון אין משלו ולא כלום, וכל שיש לו, למען הציבור יש לו .[2]

שקיפות במגזר הציבורי צריכה להתבטא הן בשקיפות הליכים והן בשקיפות ביצועים. חברתיים-סביבתיים-כלכליים. כפי שכבר ציינתי, מטרת השקיפות אינה פוליטית או שיווקית (אלו עשויות להיות תוצאות לוואי) מטרתה של השקיפות היא היכולת של התושבים לשלוט בנעשה ברשות, להגיב ולקדם אפיקים נוספים ושונים בתחומים החברתיים והסביבתיים כאחד.

באוקטובר 2017 פרסם משרד הפנים מסמך מקיף שכותרתו "אחריות חברתית של רשויות מקומיות בישראל"[3]. המסמך מתאר ארבעה עשר אינדיקטורים אותם יש לקיים על מנת לעמוד בסטנדרט אחיד. אינדיקטורים אלה הן תוצאה של מחקר מקיף והן נגזרת של מדדים בינלאומיים שונים. "בזירת השלטון המקומי שקיפות היא ערך מרכזי, שעל פיו לארגון ציבורי זה קיימת החובה הערכית לתקשר לציבור תושביו את עשייתו באופן מסודר. במסגרת דרישות השקיפות נוכל למצוא את הציפייה לעיין במסמכים התקציביים, חוזי ומכרזי הרכש וההתקשרויות, פרוטוקולים מהדיונים השונים, תהליכי קבלת החלטות ברמות השונות ועוד"[4].

"שקיפות הינה אבן יסוד בגישת ניהול האחריות החברתית של ארגונים עסקיים וציבוריים כאחד. השקיפות הנדרשת, מטרתה לתקשר לקבוצות מחזיקי העניין )אלה המושפעות מפעילות הארגון: תושבים, עובדים, לקוחות, ספקים וכו‘ של הארגון את הביצועים החברתיים והסביבתיים שלו, ולקבל על כך משוב לטובת שיפור הביצועים. עבור ארגונים ציבוריים כגון רשויות מקומיות, מהלך של דיווח חברתי– סביבתי הינו תוסף ניהולי חשוב ביותר להגברת השקיפות והאחריותיות הציבורית. בלב גישת השקיפות מצוי התוצר הדיווחי המכונה ’דו“ח קיימות‘ או ’דו“ח אחריות חברתית‘. דיווח זה הינו תוצר של תהליך מדידה."

עוד נכתב בדו"ח כי "דו“ח זה הינו תוצר של סידור המידע החברתי-סביבתי הכולל של הארגון, בהתאם לסדרה של מדדי ביצוע (indicators performance ) אחידים. מטרתו של תהליך האחדה זה היא לאפשר השוואתיות בין דו“ח של ארגון אחד לדו“ח של ארגון אחר, או בין דו“חות של אותו הארגון עצמו בין שתי נקודות זמן שונות. השוואתיות זו מאפשרת לבחון האם ביצועי הארגון השתפרו או הורעו לאורך השנים, וכיצד הם מוצבים בהשוואה לביצועים של ארגונים דומים אחרים."

רשויות שונות ברחבי הארץ ככל הנראה מיישמות הלכה למעשה פרמטרים שונים מתוך דו"ח משרד הפנים ואף פרמטרים מתוך ה- [5]SDG's ( Sustainable Development Goals– יעדי הפיתוח של האו"ם‏). מחזיקי העניין אינם יודעים האם הרשויות אכן מיישמות את הסטנדרטים שהציב האו"ם או סטנדרטים אחרים שניתן לבחון על פיהן ביצועים חברתיים וסביבתיים, פשוט מכיוון שהרשויות אינן מפרסמות דו"ח כלשהו או מדדי ביצוע פומביים אחידים ושקופים לציבור.  

נבחן לדוגמא את מועצה אזורית גולן. אם נתעכב על ביצועי המועצה בשנים האחרונות[6] ונתבונן בפרויקטים השונים שהמועצה קידמה ומקדמת ניווכח שמדובר במועצה שחרטה על דגלה אחריות חברתית וסביבתית. אקדים ואומר- מועצה אזורית גולן יכולה להיות גאה בביצועים שלה בתחומי החברה והסביבה. יחד עם זאת, כל המידע על פעילותה של המועצה נמצא באופן ספורדי ברשת האינטרנט ללא כל מתודולוגיה ברורה או נראית לעין.

המועצה הקימה מרכז לטיהור שפכים (מט"ש) שמטרתו שימוש חוזר בבוצה מהרפתות ברמת הגולן והפיכת הבוצה לגז[7]. מתקן הביוגז הופך את זבל הפרות לגז מתאן ובאמצעות הגז מופעלים גנרטורים המספקים חשמל למערכת הארצית בכמות של שני מגוואט.הקולחים מועברים לטיפול שלישוני (סינון וחיטוי).

בנוסף לכך הוקמו ברמת הגולן חוות טורבינות רוח שמטרתן ייצור אנרגיה ירוקה מרוח. בדברי ההסבר של הוות"ל נאמר כי התכנית המוצעת מאזנת בין החשיבות של ייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים, התורמת לצמצום פליטות מזהמים ולשיפור משמעותי באיכות האוויר, לבין הערכים הסביבתיים של הגנה על בעלי הכנף, בכלל והעופות הדורסים, בפרט".[8]

מעבר לעשייה הסביבתית, מועצה אזורית גולן מקדמת גם עשיה חברתית ענפה. כך למשל, לאור הטענה הרווחת כי בפריפריה קשה למצוא מוקדי תעסוקה הוקם על ידי המועצה והחברה הכלכלית של הגולן מרכז תעסוקה אשר תפקידו לחבר בין דורשי העבודה לבין המעסיקים ברמה המקומית. מעבר לכך מקיים המרכז ירידים, סדנאות ואירועים על מנת לעודד תעסוקה בגולן.

בין השנים 2005-2010 גובשה תכנית, אשר מטרתה הייתה לשנות את פני התחבורה הציבורית בגולן. על פי מודל זה, המועצה לוקחת את האחריות בתמיכת המדינה (אגף תחבורה ציבורית במשרד התחבורה), במטרה לייצר בפריפריה תחבורה ציבורית זמינה, נגישה וחדשנית .נכון לספטמבר 2017, מספר האוטובוסים המשרתים את ציבור הנוסעים בתחבורה ציבורית גולן גדל ל- 31 אוטובוסים בחברת "רמה" ו- 15 אוטובוסים צהובים של המועצה. מספר נסיעות התחבורה הציבורית בגולן עומד על כ 340 נסיעות ביום מעל 8800 נסיעות מדי חודש, כולל הפעלת קווי תחבורה ציבורית לטובת משתמשים במועצות השכנות קצרין, בוקעתא, מסעדה, מג'דל שמס, עין קיניא, עמק הירדן, מבואות חרמון, גליל עליון ועמק המעיינות בואכה עפולה. 
כיום התחבורה הציבורית בגולן, מהווה דוגמה לכל הארץ בדרך הייחודית שבה היא מופעלת, מספר הנוסעים והנסיעות גדל מדי שנה.

מתחם פארק הירדן עבר מתיחת פנים יסודית, וקק"ל, בשיתוף עם ביטוח לאומי, החברה הכלכלית גולן והחברה הממשלתית לתיירות (בסיוע עמותת נגישות ישראל), השקיעו בו תשומת לב מיוחדת לתחום הנגישות. בפארק נסללו 750 מ' שבילים נגישים לטיול. התצפיות על הירדן והאזור משופעים במתחמים נגישים. בפארק יש עמדות פיקניק נגישות הכוללות חניות נכים, עמדות מנגלים וברזיות נגישות וכן שלושה מבני שירותים נגישים.

במועצה האזורית גולן יצאו בשנים האחרונות בכמה מבצעי העברת ציוד למען האזרחים בסוריה, וכעת פתחו באחד נוסף. "הם לא אויבים שלנו יותר, הם פשוט שכנים. זה נגמר", אומר אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן. "אנחנו בונים יחסים עם השכנים שלנו מצידו השני של הגבול. אנחנו באמת מרגישים שכנות טובה ביכולת שלנו ושל ילדי הגולן לסייע לפליטים בכלל ולילדיהם בפרט. זה מבחינתי נותן תקווה לעתיד טוב יותר. עד היום לא היה מצב כזה, שאזרחים סורים בורחים מבתיהם ונצמדים לגבול עם ישראל כדי להיות באזור החיץ. הם ממש לידנו. לא מדובר כאן בסיוע שאנחנו שולחים למקומות עלומים ולבלתי נראים, אלא סיוע לאנשים שנמצאים בצד השני של הגדר".

אלו הן רק מספר דוגמאות מצומצם לפעילותה של המועצה. אין ספק שבבחינת הפעולות שמועצה אזורית גולן עושה במהלך השנים נראה כי מדובר במועצה פעילה בתחום הסביבתי והחברתי. על אף כל זאת נשאלת השאלה מדוע המועצה לא מפיקה דו"ח אחריות חברתית? מועצה אזורית גולן צריכה ויכולה להיות חוד החנית של הרשויות בארץ ולהוות דוגמא למועצה המיישמת שקיפות ואחריות חברתית- סביבתית מלאה תוך עמידה על יישום הפרמטרים העיקריים של מסמך משרד הפנים "אחריות חברתית של רשויות מקומיות בישראל"  ושל יעדי ה- SDG's של האו"ם. הרשויות במדינת ישראל צריכות להוות דוגמא בכל הקשור לאחריות החברתית והסביבתית ולשיח מול בעלי העניין.

חובתו של השלטון המקומי כלפי הציבור הוא עשייה שקופה, איכותית ומדידה. למען עתיד טוב יותר שלנו ושל הדורות הבאים.

מאמר זה נכתב במסגרת פעילות המכון לאחריות תאגידית לקידום התחום בשלטון המקומי בישראל –

 http://www.csri.org.il/?page_id=2517 

ליצירת קשר: ליעד אורתר, ראש המכון liad.ortar@gmail.com 

הזכות לנגישות אינטרנטית

ליעד אורתר, ראש המכון לאחריות תאגידית

המתכנתים אשר עומדים מאחורי פלטפורמות האינטרנט יצרו למעשה פרנקשטיין טכנולוגי גלובלי אשר הם בעצם אינם יכולים לעמוד באופן מוחלט על דפוס התנהגותו ואולי הוא אפילו יצא מכלל שליטה.

יש להגדיר את נגישות האינטרנטית (תשתית+רשת) כמוצר ציבורי שהנגישות אליו מהווה חלק מהקודקס העולמי של זכויות אדם בדיוק כפי שהנגישות למים נקיים, מזון, עבודה ואי אפליה הם חלק מכך.​

7.5.2018 רמת גן.

בתקופה האחרונה אנו עדים לחשיפתם של יותר ויותר סיפורי אימה אודות ההתנהלות 'מאחורי הקלעים' של תאגידי האינטרנט העולמיים כאשר פייסבוק וגוגל פותחים תדירות את מהדורות החדשות. בפרשיה האחרונה, המתנהלת סביב קמפיין הבחירות של דונאלד טראמפ, עולה כי במהלך תהליכי שכנוע מקוונים כאלו ואחרים נעשה שימוש ב 87 מיליון חשבונות פייסבוק! בישראל הוגשה בימים האחרים תובענה ייצוגית כנגד פייסבוק על איסוף מידע אישי של החלפת מסרונים ומספרי טלפון אישיים מלקוחותיה העושים שימוש בתוכנת המסרים המידיים של אפליקציה הפופולרית בעולם. דוגמא נוספת להתנהלות זו עולה מהקנס האדיר של 2.4 מיליארד יורו שגוגל נקנסה ע"י האיחוד האירופי עקב מניפולציה של מנועי החיפוש שלה לטובת קידום תאגידים אלו ואחרים. גם טוויטר אינה יוצאת נקייה ומגלה כי גם היא העבירה מידע אישי של לקוחותיה לצדים שלישיים. ויש סיפורים נוספים למכביר.

תמונת המציאות העגומה הזו מטיחה בפנינו את העובדה כי פייסבוק, גוגל, אמזון, טווייטר והפלטפורמות האחרות מהוות למעשה לא יותר מאשר פלטפורמות ריגול מתוחכמות ההופכות את מהלך חיינו לתוצר עסקי בר מכר אם בזירה הפוליטית או בזירה הצרכנית. הסיפור שמאחורי הידיעות הוא מבהיל אף יותר וממנו עולה כי חבורת המתכנתים אשר עומדים מאחורי פלטפורמות אלו יצרו למעשה פרנקשטיין טכנולוגי גלובלי אשר הם בעצם אינם יכולים לעמוד באופן מוחלט על דפוס התנהגותו ואולי הוא אפילו יצא מכלל שליטה. אבדן שליטה זה הוא זה אשר מאפשר לגורמים עוינים להחדיר מסרים סמויים וגלויים המשפיעים על מהליכי בחירות כביכול דמוקרטיות וכמובן שעל תהליכי בחירה צרכניים השווים כסף רב לחברות המממנות קמפיינים שיווקיים אלו.

עלינו להבין היטב את המצב בו אנו מצויים ולשנות מהר ככל שנוכל את נושאת המטוסים המקוונת של חיינו. השינוי צריך לנבוע מכך שרשת הפייסבוק (והפלטפורמות הדומות לה) מהווה מוצר ציבורי לכל דבר ועניין. החיבור לרשת חברתית מאפשר חיבור לטובת התעדכנות חדשותית, מציאת מקום עבודה, תיחזוק רשתות חברתיות ויצרתם של קהילות המשנות לטובה את איכות החיים. כמובן שהתנאי להמצאות ברשת חברתית היא החיבור לאינטרנט בעצמו באמצעות הספקים השונים. הנתונים מגלים כי ברמה העולמית יש כ 3 מיליארד איש (כ 30% מכלל האוכלוסייה הבוגרת העולמית) מחוברים לרשת וכמובן שרובם מצויים במדינות המפותחות. 90% מאלו שאינם מחוברים לרשת (כ 4.3 מיליארד איש) מצויים במדינות המפתחות. בישראל הנתון עומד על כ 5 מיליון איש המחוברים לרשת המהווים כ 70% מכלל האוכלוסייה מעל גיל 12. נתונים אלו מציגים את התמונה כי רוב רובה של אוכלוסיית העולם מודרת הלכה למעשה מנגישות לכל אותם כלים ושירותים שהוזכרו לעיל. כאשר הפוטנציאל העסקי של אוכלוסייה ענייה זו הינו נמוך, אנו יכולים להבין מדוע הסיכוי שהמספרים האלו ישתנו לטובה הם קטנים ביותר. בדיוק משום כך יש להגדיר את נגישות האינטרנטית (תשתית+רשת) כמוצר ציבורי שהנגישות אליו מהווה חלק מהקודקס העולמי של זכויות אדם בדיוק כפי שהנגישות למים נקיים, מזון, עבודה ואי אפליה הם חלק מכך.

השפעה דרמטית זו על החיים עצמם יחד עם החשדות הכה כבדים לביצוע מניפולציות עסקיות ואישיות באמצעות פלטפורמות אלו מחייבת את מקבלי ההחלטות להגיע אל המסקנה כי על מנת להגן על הדמוקרטיה והשוק החופשי יש להלאים את המערכת כולה או לחילופין לבנות תשתית ציבורית, חינמית שוויונית ונגישה של חיבור לרשת האינטרנט ולפלטפורמה נבחרת, תהיה זו פייסבוק או כל אחת אחרת. 

 ​לא לפילנתרופיה תאגידית – כן להשקעה חברתית! 

מאת: ליעד אורתר, ראש המכון לאחריות תאגידית

(רשימה זו הוצגה ב 15.4.2018 במסגרת קבוצת המחקר של המכון למשפט ופילנתרופיה, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן שבאוני' ת"א)

במהלך השבועות האחרונים התגלעה מחלוקת של ממש מעל דפי עמודי הדעות של הדה מרקר. המחלוקת החלה כאשר ב 21.3 פרסם עו"ד דוד חודק מאמר תחת הכותרת "חברות, הפסיקו לתרום. זה מסוכן".[1]  ומספר שבועות לאחר מכן ענתה לו מעל אותם דפי העיתון הד"ר אסתר לוצאטו במאמרה: "האנכרוניזם של דוד חודק".[2] כנראה שעימות זה הוזמן במיוחד ע"י יוזמי דיון זה.

חודק פותח את מאמרו בקביעה כי :"בישראל ובעולם מקובל שתאגידים תורמים כסף למגוון מטרות." ונראה שעיקר טיעונו במאמר זה הינו התמודדות עם הקבלה הנורמטיבית בכך שלתאגידים יש את הלגיטימציה להפנות חלק משורת הרווח שלהם לטובת תרומה. חודק מתרעם על נורמה זו בטענה שהיא למעשה אינה מגובה חוקית. כעורך דין הבקי בדיני תאגידים, מציג מאמרו את הטיעון הפרוצדוראלי הטוען כי המקור הסמכותי לפעילותו של התאגיד העסקי מקורו בלשון החוק (סעיף 11 לחוק החברות – תכלית החברה) אשר קובעת כי העיקרון שתכלית החברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה. החוק מציין שניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את עניינו של הציבור. החוק קובע מפורשות שחברה רשאית לתרום סכום סביר למטרה ראויה — אף אם התרומה אינה במסגרת השיקולים העסקיים. מה שחודק לא מציין כי אותו רישיון חוקי המאפשר לתאגידים לפעול הוא חסר כל תועלת אם לצידו לא יקבל התאגיד את הרישיון החברתי המאפשר המשך התנהלות ושהיא ולונטארית בעיקרה שברכישת המוצרים והשירותים ממנו.

וכיצד אם כן מסביר חודק את הקבלה החברתית לפרקטיקה של התרומה התאגידית? באמצעות הטיעון כי מדובר על מעשה של איזון מוסרי ציבורי. וכך הוא כותב: "יש הטוענים כי התאגידים העסקיים מרגישים אשם על כך שהם מנצלים את התשתית החברתית והכלכלית למטרות רווח, וכי התרומה לקהילה היא סוג של כופר." השורה התחתונה של מאמרו היא כי הוא סבור "שתאגידים עסקיים צריכים להתמקד בעסקים ובהשאת הרווח שלהם, ובמיוחד התאגידים הציבוריים שנסחרים בבורסה. הנזק שגורמת תעשיית התרומות באמצעות חברות, שהתפתחה מאוד בשנים האחרונות בישראל ובעולם, לעתים גדול מתועלתה." אין ספק כי תאגידים והמגזר העסקי מצויים במשבר ברמת האמון הציבורי הניתנת להם אך מסופקני אם 'תעשיית התרומות' היא זו האשמה העיקרית בכך.

לא עברו להם שבועות ספורים והנה הגיע התשובה במאמר דעה תגובתי אשר נכתב ע"י ד"ר אסתר לוצאטו ואשר התפרסם ב 9.4.2018 תחת הכותרת "האנכרוניזם של דוד חודק".[3] מאמרה של ד"ר לוצאטו יוצא להגנת פרקטיקת התרומה התאגידית ונטען בו כי: "אמירה כזאת, כשהיא באה מאחד מחשובי עורכי הדין בתחום הממשל התאגידי, אינה יכולה שלא לקומם. מעבר לכך שהיא לא משקפת את הערכים היהודיים שרובנו גדלנו והתחנכנו על פיהם, כגון ערבות הדדית, נתינה, חמלה ואמפתיה לחלש ולנדכא, נראה שחודק לא חי על כדור הארץ בשלושת העשורים האחרונים, שבהם אחריות חברתית של תאגידים השתרשה כתפישה מחייבת." כמובן שאני מערער באופן מוחלט על קביעה זו ואחריות חברתית לא רק לא השתרשה כתפישה מחייבת (בטח שלא בישראל), אלא קביעה זו מייצרת סתירה פנימית כי הרי העיקרון הבסיסי בגישת האחריות הוא עקרון הוולונטריות ואם התפישה היא אכן מחייבת (ככל הנראה התכוונה הכותבת לרגולטורית ולא לנורמטיבית) אזי היא אינה יכולה להיות תפישה של אחריות.

עוד מוסיפה ד"ר לוצאטו במאמרה כי: "אחריות חברתית זו היא לא רק תרומה כספית גרידא, אלא מכלול שלם — האופן שבו הארגון משקלל שיקולים חברתיים סביבתיים, כלכליים ואתיים, בדרך להשגת הצלחה לטווח ארוך. המנהלים והעובדים בחברה העסקית מביאים כיום בחשבון את הציפיות של כלל בעלי העניין הרלוונטיים (בעלי מניות, עובדים, צרכנים, ספקים, שלטון, אזרחים וסביבה)". האמת היא שבהקשר זה, אני לא הייתי יכול לנסח זאת באופן טוב יותר.

מעניין הוא ששני הכותבים, כמו כמעט כל חוקר והוגה המציג עמדות בנושאי כלכלה, תאגידים ואחריות תאגידית, נתלים אלו בעמדתו המפורסמת של הכלכלן מילטון פרידמן אשר הוצגה במאמרו שפורסם ב  The New York Time Magazine ב 1970. חודק עושה בכך שימוש על מנת להצדיק את עמדתו ואומר כי:" בנושא התרומות טען הכלכלן האמריקאי כי התאגיד צריך להשיא את רווחיו ולשלם מס כדין, וכי תרומות הן לא מעניינו. לגישתנו, מי שצריכה לעזור לנזקקים היא המדינה, מתוך תקציבה. יתר על כן, למנהלים אין מיומנות מיוחדת בחלוקת תרומות וסיוע. עדיף שתאגידים ישלמו מס כדין ויסמכו על מנגנוני המדינה בהקשר זה." רק שאדם מאירסון, נשיא Philanthropy Roundtable מציג את עמדה קצת שונה של פרידמן בנידון ואומר כי זה כן תמך בפילנתרופיה תאגידית כל עוד זו משרתת תכלית עסקית:

"Note that Friedman was not against all corporate giving. Corporate philanthropy could be justified if it served a business objective—for example, increasing customer loyalty, or improving employee teamwork and motivation, or strengthening the marketing of a company’s brand".[4]

לוצאטו עונה לטיעון זה של חודק כי: "במאה ה–21 השתנה החוזה החברתי שתמך בטענתו של פרידמן (וביתר הטיעונים הליברליים הקלאסיים), ונורמות חדשות ותפישות הפעלה מתקדמות תפסו את מקומם. לפיהן, על פירמות לגלות רגישות חברתית ולתרום לחברה שבה הן פועלות, מה גם שפרקטית הן חייבות לנווט את עצמן בסביבת עבודה מורכבת, שבה חוקי המשחק מתעצבים דרך משא ומתן עם בעלי עניין המושפעים מפעילות הפירמה.". רק שד"ר לוצאטו השמיטה את העובדה שאת מקום של התאוריות הליברליות הקלאסיות של היד הנעלמה והשוק החופשי החליפו תאוריות נאו-ליברליות החוזות בנסיגת המדינה ויצירתו של הרס כלכלי וחברתי מובנה (ממנו הנהנים המרכזיים הם כמובן התאגידים).

דווקא אותו מילטון פרידמן סיים את הטקסט שלו בסיפא משמעותית, שלרוב נשמטת בציטוטים והיא:

There is one and only one social responsibility of business–to use it resources and engage in activities designed to increase its profits so long as it stays within the rules of the game, which is to say, engages in open and free competition without deception or fraud".[5] 

לצערי תמונת המציאות הנאו ליברלית עומדת בסתירה לבסיס המוסרי העקרוני שפרידמן ביסס בעצמו לקיום עסקי הוגן ללא רמייה והולכת שולל הולכת ונגלית במלוא חומרתה בעצם ימים אלו בפרשות פייסבוק השונות.

פרידמן מוסיף אל תוך מערך השיקולים, וגם חודק נוגע בהיבט זה, את השילוב של מבנה הבעלות אל תוך תהליך ההערכה של המהלך הפילנתרופי התאגידי. תרומה של תאגיד המצוי בבעלות של בעל שליטה או בעלים יחידים אינו דומה למהלך של תרומה בתאגיד ללא גרעין שליטה והוא נסחר ע"י גורמים רבים בשווקי ההון. חודק כותב במאמרו כי: "תרומה נקייה יותר היא של יחידים ושל בעלי החברות בעצמם, כמו התרומות המהותיות של המשפחות עופר ואריסון לבית החולים איכילוב — ועל כך יש להוקירן". בנקודה זו באשר לתועלת החברתית של התרומה הכספית מסכימה איתו ד"ר לוצאטו ואומרת כי: "תרומה לחברה ולקהילה היא עניין חיוני. היא חלק ממהלך רחב יותר שיאפשר לכולנו לחזור ולהיות "חברת המופת" שלה שאפו מכונני המדינה — חברה שמקדמת לכידות חברתית וסולידריות חברתית. חברה שבה החזקים מגלים אחריות כלפי החלשים שבתוכה. לכן, רצוי שחברות וגופים עסקים ייבחנו לא רק בשורת רווח או הפסד, אלא בתרומתם או אי־תרומתם לחברה שבקרבה הם מנהלים את הפעילות העסקית וממנה הם יונקים את הצלחותיהם."

זהו המקום לעצור רגע ולהציג את תמונת המצב המוצלבת הנגלית לפנינו כתוצאה מ'כביכול' התנגשות עמדות אלו. מצד אחד של המתרס עומד עורך דין מסחרי מהבכירים בישראל המייצג תאגידים רבים בסוגיות של ממשל תאגידי, מיסוי ודיני תאגידים ועמדתו היוצאת כנגד תרומה כספית של תאגידים מבקשת להרחיב ולהעמיק את האחריות המדינתית לסוגיות חברתיות וסביבתית. ברור הוא שהרחבה מתבקשת זו יכולה להתבצע או באמצעות הרחבת הרגולציה הנדרשת לחובות חקוקות המוטלות על התאגיד בסוגיות אלו או באמצעות העמקת היקפי גביית המס ושימוש בסכך כמשאב הכספי המרכזי להבטחת זכויות חברתיות, סביבתיות ודאגה לדורות הבאים. במידת מה עמדה זו מחזירה את מדינת הרווחה למרכז הבמה ומורידה מאותה במה ממש את התאגידים העסקיים ככאלו אשר אמורים לספק ערך חברתי.

מאידך, בצד השני של המתרס עומדת מי שמייצרת מנגנוני הגנה משפטיים על נכסים רוחניים של תאגידים ועומדת על הזכות והחשיבות של התרומה התאגידית ורואה באחריות חברתית מנגנון מחייב המנציח, מעמיק ומרחיב את השליטה התאגידית על מנגנונים חברתיים של צמצום פערים, אספקת שירותי בריאות שוויוניים לכל וכו'. היא זאת אשר מבססת את הגישה הנאו ליברלית הנשלטת ע"י תאגידים ותורמת לנסיגתה הלכה למעשה של המדינה כספק החברתי הנושא את האחריות המרכזית לסוגיות אלו.

בכל מקרה, שני הכותבים המכובדים, בהקשר הישראלי טועים טעויות בסיסיות במאמריהם. חודק בקביעתו כי "בישראל ובעולם מקובל שתאגידים תורמים כסף למגוון מטרות" והדבר מוכח ברמת תרומה נמוכה ביותר של המגזר העסקי וטועה גם ד"ר לוצאטו בקביעתה כי: "בשלושת העשורים האחרונים, שבהם אחריות חברתית של תאגידים השתרשה כתפישה מחייבת". אנו רחוקים מרחב רב מאוד מהשתרשות התפיסה של האחריות החברתית בעולם כולו ובישראל במיוחד עם מספר כה נמוך של תאגידים העומדים בדרישת הסף של הגישה של אחריותיות ושקיפות. כנראה שהמלאכה עוד רבה למי מהצדדים.

לפני שאמשיך הלאה ואגיע להצגה מסודרת של עמדתי אני רוצה לשתף אתכם בממצאי סקר מהיר ולא מייצג שיזמתי בעמוד הפייסבוק 'אחריות חברתית'. ב 9.4 העליתי שאלה לסקר מקוון בקבוצה: "תוך כדי הכנת נייר עמדה בנושא חשבתי לערוך סקר קצר בין החברים והחברות המכובדים. האם לדעתכם פילנתרופיה תאגידית מהווה חלק מאחריות תאגידית? אז מה אתם אומרים בנידון?" כאשר לגולשים היו שתי אופציות בחירה בלבד כן ו ולא. ענו על הסקר 32 איש להם יש נגיעה מסוימת לתחום (ולו מתוקף זה שהם חברים בקבוצת עניין שזה הכותרת שלה). 29 איש ענו תשובה 'כן' ו 3 בלבד ענו על התשובה 'לא'. מעניין הוא שרבים מהמשיבים 'כן' מצאו לנכון לסייג אותה בהסבר כתוב. להלן כמה דוגמאות:

ויטה אליאסון העוסקת בביצוע מבדקים חברתיים (social audits) כתבה כי: "כן אבל עם הסתייגות,לטעמי זה מהווה חלק קטן מאחריות תאגידית (תלוי בהיקפים והאם מדובר בפילנתרופיה של תרומות כספים או גם מעבר)". שירלי קנטור, יועצת לשיווק חברתי ומנהל הקבוצה הגיבה וכתבה: "מה שויטה כתבה. פילנתרופיה תאגידית היא ההיבט הכי זניח של אחריות תאגידית. קידום פתרונות חברתיים / אג'נדה חברתית, שלא נשען רק על פילנתרופיה – זה כבר מימד יותר משמעותי, בעיני. במיוחד כשהוא נועד לעזור לפתור בעיה שקשורה לביזנס". הילה אופיר המרכזת את פרויקט עסקים וקהילה בציונות 2000 כתבה: " כן. בעיקר מפני שזו אחת מהדרכים באמצעותן חברה יכולה להשפיע על צמצום פערים-אבל…זו דרך עם מגבלות רציניות (אף חברה לא תסכן את הרווחיות שלה לטובת תרומות) ולכן אם האחריות התאגידית מסתכמת בפילנתרופיה, אי אפשר להגדיר את החברה לדעתי כמנהלת "אחריות תאגידית" אלא לכל היותר כמנהלת תכנית תרומות או השקעות חברתיות." דניאלה פרוסקי- שיאון, מנהלת האחריות התאגידית בשטראוס הוסיפה גם היא: " אם החברה ממנפת את הפילנתרופיה התאגידית (שם שכשלעצמו אני לא מחבבת ולא מאמינה בו בכלל, יותר מאמינה בהשקעה חברתית) לטובת יצירת אימפקט חברתי אמיתי ובר קיימא שהוא בהלימה לאימפקט העסקי העיקרי שלה (הפחות חיובי או היותר, תלוי איך מסתכלים) – אז כן. אם לא, אז לא."

למרות מספר התשובות הנמוך יחסית, נדמה כי המגמה היא מובהקת וכי יש רוב משמעותי ומכריע שפסק כי אכן הפילנתרופיה תאגידית מהווה חלק מהאחריות החברתית של התאגיד. כמובן שלאור מובהקות זו אין לי אלא… לשלול אותה ולהתנגד לה נמרצות. תרומה תאגידית (כספית – donation ולא contribution ) לא הייתה ואל לה להוות חלק מגישת האחריות התאגידית בפרשנותה הבסיסית והעקרונית.

אך לפני שאמשיך יש אולי מקום ליצר הבחנה בין כמה מהלכים תאגידיים השונים האחד מהשני. לפי מיטב הבנתי בהקשר זה, תרומה או פילנתרופיה תאגידית, במונחה הבסיס ביותר, מתייחס להעברה של כספים משורת הרווח התחתונה של התאגיד לטובת אדם פרטי, ארגון או חברה בלא לקבל על כך כל תמורה שהיא או לכל הפחות מבלי לצפות לקבל על כך כל תמורה תדמיתית, שיווקית או אחרת. לצד הגדרה זו ניתן להגדיר השקעה חברתית תאגידית כמהלך של העברת כספים (או כל משאב תאגידי אחר) מבסיס תקציב התפעול של התאגיד לטובת עמותה או מיזם חברתי. במקרה זה מהות ההשקעה היא עסקית וברורה. פרופ' אביבה גבע בספרה 'מוסר ועסקים: קווים מקבילים' (עמ' 107) מתייחסת לסוגיה זו וכותבת: "כאשר ההשקעה החברתית היא אסטרטגיה עסקית, הרי שבעסקים כמו בעסקים: השורה התחתונה היא הקובעת. כפי שראינו, מי שתביעותיהם לגיטימיות אך הם חסרי כוח וחסרי קול אינם בבחינת נכס אסטרטגי והם נדחקים לשוליים". בהקשר זה, אין להתבלבל – כאשר תאגיד עסקי מעביר תקציב מסוים לארגון, ואפילו יהיה זה מוגדר כעמותה ללא כוונות רווח, אין זו תרומה כי אם השקעה חברתית אשר מצופה כי היא תשיא תשואה כלשהי שתעבוד לטובת תכליתו התאגיד שהוא השאת רווחים כספיים. אם תכלית ההשקעה החברתית אינה כזו, הרי שמדובר על מהלך הנוגד את לשון החוק ואפילו יש בו על מנת להפר את האמון המוענק מטעם בעלי העניין לנושאי המשרה בתאגיד לפעול לפי מיטב כישוריהם וניסיונם למקסום ערך השקעותיהם ונכסיהם בחברה. 

עפ"י ההגדרה הראשונית שהוצגה בזאת, מהלך פילנתרופי תאגידי המתבצע משורת הרווח אינו תאגידי כלל ועיקר. רווח כספי של תאגיד בעצם אינו שייך לתאגיד אלא מהווה תגמול פיננסי לבעלי המניות בעבור השקעתם בחברה או אז התרומה אינה של התאגיד אלא של בעל המניות אשר מוותר על נתח מהתשואה של נכסיו לטובת פעילות חברתית או סביבתית כראות עיניו ולפי עולם ערכיו.

יתרה על כך, אחריות תאגידית (למרות מורכבות וריבוי ההגדרות של המונח) הינה מהלך ניהולי המשלב שיקולים של מחזיקי העניין של התאגיד אל תוך ליבת העסקים והוא יכול להיות מוגדר ככזה הנושא אחריות  בתנאי שאין הוא מחויב לביצוע מהלכים אלו ע"י גורם חיצוני אכיפתי כלשהו. אי לכך, עמדתי בנידון היא ברורה וחדה.

פילנתרופיה תאגידית מהווה הגדרה שעטנזית לשני עולמות תוכן שונים שמן הראוי שלא יחוברו יחדיו. תרומה היא מהלך יחידני של בני אנוש המתבצע משיקולים ערכיים, דתיים ומוסריים אישיים ואילו השקעה חברתית של תאגיד הינו בבסיסו מהלך עסקי אשר ייתכן בהחלט כי הוא נושא בצידו תועלות חברתיים. לתאגידים יש אחריות חברתית על ההשפעה השלילית אותם הם מייצרים במסגרת תהליך השאת הרווחים שלהם ודי יהיה לכולנו אם אלו ידעו להתמקד בעשייתם בזיהוי ובהפחתת השפעה זו מבלי לקחת אחריות על תחומים בהם המדינה צריכה להפגין את סמכותה ויכולותיה בהשגת יעדים חברתיים וסביבתיים.

תודה על ההקשבה.

ליעד אורתר

שלום רב,

ברצוני לפתוח עדכון פעילות זו בפנייה אישית. המכון לאחריות תאגידית הוקם לפני כחמש שנים וזאת בזכות תרומה צנועה אשר הועברה למרכז האקדמי למשפט ולעסקים. בזכות התרומה הזו ניתן היה לצאת לדרך במספר תחומי פעילות ובהם צדק מיסויי, הפרטה ולקדם את המהלך הרחב שהניב את הצעת החוק לחובת דיווח חברתי-סביבתי של תאגידים בישראל ונייר העמדה הרחב שהציג את המניעים וההצדקות למהלך חקיקתי שכזה. 

לפני כשנתיים וחצי הסתיימה התמיכה החיצונית במכון ולאור האיום שבהמשך קיומו וההבנה האישית שלי אודות נחיצותו בזירת האחריות התאגידית והקיימות הישראלית, החלטתי לקחת על עצמי באופן מלא את המשכיותו. כאמור, מאז ועד היום המכון פועל תקציבית באופן עצמאי לגמרי ואני עושה ימים כלילות על מנת להבטיח כי המכון ימשיך להתקיים ולתרום את תרומתו הצנועה לחברה הישראלית. המכון אמנם מקבל תמיכה ארגונית ומשרדית מהמרכז האקדמי אך לא מעבר לכך. 

על מנת להבטיח מודל עסקי מניב בניתי במהלך השנתיים האחרונות שורה של מוצרי מדף ובהם סדרת הרצאות, קורס הכשרה (המחזור הבא יפתח ב 27.2.2018), הבטחת איכות לדוחות אחריות תאגידית וכתיבת מחקרים וניירות עמדה (כגון זה האחרון אשר נכתב עבור משרד הפנים: "האחריות החברתית של הרשויות המקומיות בישראל"). בצד פעיליות מניבות אלו יזמתי שורה ארוכה של מפגשי לימוד והעשרה ומהלכים ציבוריים שתכליתם לקדם את תפיסת האחריות החברתית והקיימות בקרב המגזר העסקי בישראל. שתי היוזמות האחרונות של המכון עוסקות האחת, בקידום יעדי הקיימות של האו"ם (ה SDGs) באמצעות התאמה לישראל של הכלי העולמי 'מצפן הקיימות' והשנייה בהקמה של אגודה אקדמית – האגודה לחקר אחריות תאגידית וקיימות בעסקים (קישור לעמוד פייסבוק) שתכליתה לקדם את תחום ההוראה והמחקר בישראל. 

לצערי למרות מאמצים עילאיים אלו היקף ההיענות לשיתוף פעולה הינו נמוך, דבר המחייב אותי לשקול את המשך דרכי ואת המשך דרכו של המכון. 

אני כותב זאת בלבד כבד כי אני מאמין אמונה שלמה בנחיצות המסגרת האקדמית היישומית הזו. ברצוני לנצל עדכון זה של פתיחת שנה כדי לשתף אתכם בתמונת המצב וכדי לקרוא לכם לבחון את כל אותם שירותים המוצעים ע"י המכון ולשלב אותם במסגרת הפעילות הארגונית והמקצועית שלכם. כל מי שפנה אלי בעבר מצא אוזן קשבת ותמיכה מקצועית ברמה הגבוהה ביותר ואשמח להרחיב את מעגלי המעורבות של המכון לארגונים וחברות נוספות. בשלב זה אינני פוסל כניסה של המכון גם לפרויקטים ייעוציים במהותם. 

לסיום, ברצוני לעדכן כי נקבע המועד למפגש ההקמה של האגודה ישראלית לחקר אחריות תאגידית וקיימות בעסקים. המפגש יתקיים ביום ב' ה 5.2.2018 בין השעות 12:30 ל 15:00 אצלנו במרכז האקדמי ברמת גן. המפגש מיועד בעיקר לחברי סגל, מרצים וסטודנטים לתארים מתקדמים העוסקים בתחום. להלן הקישור לטופס הרישום למפגש. 

ו.. אנחנו ממשיכים בכל המרץ בבניית האתר המלא של מצפן הקיימות. המסמך המתודלוגי המלא יעלה לאוויר בימים הקרובים ממש ואנו נערכים לאירוע השקה בתחילת חודש מרץ. נעדכן באופן מסודר ברגע שהדבר יסגר. כאמור, האתר יכלול הצגה מסודרת ובעברית של 17 יעדי הקיימות של האו"ם יחד עם 149 המטרות המקושרות ליעדים השונים וכיצד אלו מתחברות לגישות ניהול עולמיות (GRI , GC) ומקומיות (שאלון מעלה). 

ברצוני לאחל לכל אחד ואחת מכם שנה אזרחית מוצלחת ביותר ואני תקווה וחדור רוח משימה כי גם 2018 תהיה שנה עמוסת פעילות במכון לאחריות תאגידית – בזכותכם!

שלכם באחריות,

ליעד אורתר

ראש המכון לאחריות תאגידית

המרכז האקדמי למשפט ולעסקים

בפייסבוק 

שלום רב לכל עוקבים והתומכים בפעילות המכון לאחריות תאגידית, אנחנו מתכבדים לעדכן אתכם בפעילויות המרכזיות של המכון שהתקיימו בחודש האחרון ואת המתכונן לנו עד לסוף שנת 2018. 

מצפן הקיימות  – יוצאים לדרך!

'מצפן הקיימות' הינו יוזמת הדגל של המכון לשנת הפעילות 2018. במסגרת פעילות זו בכוונתנו להנגיש למגזר העסקי בישראל את כל הנושא של יעדי הקיימות של האו"ם (ה SDGs), להציג כיצד יעדים אלו מתכתבים עם מתודולוגיות ניהול קיימות (הנחיות ה GRI, עשרת עקרונות הגלובל קומפט, שאלון מעלה ועוד), מה צריכה להיות התרומה של המגזר העסקי הישראלי בהגעה ליעדי האנושות לשנים הבאות וכיצד המגזר העסקי יכול גם להרוויח מכך באופן משמעותי. אנו קוראים לכל נציגי המגזר העסקי הרואים עצמם מחיובים ליעדים העולמיים ואלו אשר מבקשים להטמיע את גישת ה SDGs בפעילותם, להפשיל שרוולים ולהצטרף לעשייה. כדי לעשות זאת הקמנו קבוצת פייסבוק ייעודית – https://www.facebook.com/SDGCompassIsrael/ 

והכי חשוב… הקמנו אתר אינטרנט שהוא הלב הפועם של הפרויקט כולו – http://sgdcompass-il.org.il/  כרגע זהו עמוד נחיתה ומטרתו לכנס יחדיו את כל הגורמים המעורבים והמחוייבים. בשבועות הקרובים אנו נבנה את עמודי התוכן לפי כל יעד ויעד ובשאיפה נחשוף הכל בחודש מרץ (פרטים בהמשך…).  המקום להצטרף לפרויקט (עפ"י יעדים) הוא בטופס ההצטרפות המקוון – https://goo.gl/forms/hVVGB63Bg1UvkBZ92 

בהצלחה לכולנו…

ניירות עמדה חדשים מבית המכון: 'מהותיות חברתית בגילוי נאות של תאגידים' ו'אחריות תאגידית של עסקים קטנים ובינוניים' 

אנו שמחים להעמיד לעיונכם שני ניירות עמדה חדשים אשר נכתבו ע"י מתמחי המכון. בנייר העמדה הראשון "לקראת מהותיות חברתית בגילוי נאות של תאגידים" סוקרת עו"ד אסתי פדר את התשתית החוקית והפסיקתית לגילוי נאות של תאגידים בכל האמור לתאונות עבודה וסוגיות חברתיות אחרות. הנייר מגלה כי קיימת תשתית פסיקתית עמוקה ומחייבת לחובת גילוי, כזו אשר מייצרת את הניתוק בין חובת הגילוי של נושאי משרה בתאגיד לבין מתן מענה לצרכי היידוע של המשקיע הסביר. בנייר העמדה השני "אחריות חברתית של עסקים קטנים ובינוניים" מציגה עדינה ארבל את מחקרה בנושא אחריות חברתית של עסקים קטנים ובינוניים, את המאפיינים הייחודיים למגזר כלכלי מרכזי זה וכיצד ניתן לנהל ולהרוויח מפרויקטים של "ערך משותף".

שני ניירות העמדה מצויים בדף הפרסומים של המכון כאן:  http://www.csri.org.il/?page_id=240 

המכון לאחריות תאגידית בועידת ישראל לעירוניות 11-12.12.2017

אנו שמחים לגלות שוב ושוב כי הפרויקט המחקרי שניהלנו יחד עם המרכז לעירונית בבת ים (וספר המאמרים שפורסם בעקבותיו -"עיר-תאגיד, תאגיד בעיר") זוכה להתעניינות רבה בזירת השלטון המקומי והעירוניות בישראל. באמצע חודש זה בעכו יקיים 'הפורום הישראלי לעירוניות' ועידה ארצית רבת משתתפים: ועידת עכו לעירוניות. ביומה הראשון (יום ב' ה 11.12 בשעה 10:00- 11:15 באולם הלבן) של הועידה יתקיים מושב מרתק סביב תכני הספר. קישור לעמוד המושב באתר הועידה. נשמח לראותכם! 

הזמנה למפגש שיתקיים ב 21.12 " גלוקליזציה של אחריות תאגידית" – ד"ר טליה אהרוני מציגה את מחקר הדוקטורט שלה
כחלק מפעילות המכון להנגיש לציבור מחקרים אקדמיים רלוונטיים, אנו מתכבדים לארח בסדרת מפגשי 'בוקר באחריות' את ד"ר טליה אהרוני, מייסדת ארגון מעלה ומרצה באוני' ת"א ובמכללה למנהל, אשר תציג את עבודת המחקר לדוקטורט שלה. מחקרה של ד"ר אהרוני עסקה בתהליכי גלוקליזציה של אחריות תאגידית. המפגש יתקיים ביום חמישי ה 21.12 מהשעה 09:00 ועד 12:00 אצלנו במרכז האקדמי (חדר הישיבות, קומה 5) בבן גוריון 26 ברמת גן.  להלן הקישור לדף האירוע בפייסבוק – קישור וכתמיד נודה על אישור השתתפות באמצעות רישום בטופס המקוון בקישור זה.

נפתחה ההרשמה למחזור אביב 2018 (מרץ) של קורס ההכשרה של המכון

אנו שמחים ללמוד כל העת כי קורס ההכשרה של המכון עונה על הצרכים של אנשים רבים המבקשים להיכנס לפעילות בתחום או לקבל את תשתית הידע הבסיסית בנושא. המחזור האחרון לשנת 2017 עומד להיפתח ביום שלישי זה (ה 5.12) והוא יתקיים בשעות הבוקר מ 10:00 עד 13:00. אם מי מכם עוד מעוניין להצטרף אז אנא חזרו לליעד באופן אישי לבדוק האם נותרו מקומות פנויים. אנו שמחים להכריז בזאת כי פתחנו את ההרשמה למחזור הבא שיתקיים בחודש מרץ 2018 והוא יתקיים בשעות אחר הצהריים מ 15:00 עד 18:00. פרטי המועדים המדויקים ואופן הרשום מצויים בטופס מקוון זה – https://goo.gl/forms/QUr71UcZV1GrgfLF3. 

מבזקי פעילות:

• כפי שכתבנו בעדכון הקודם, אנו מצויים בתהליכי הקמה של 'האגודה הישראלית לחקר אחריות תאגידית וקיימות בעסקים'. אנו קוראים לחוקרים, סטודנטים ומרצים העוסקים בתחום להצטרף למהלך חשוב זה. להלן הקישור טופס הרישום – קישור ולהצטרף לשיח בקבוצת הפייסבוק שהקמנו – קישור. כל המצטרפים יקבלו זימון להשתתף בסקר דודל לקביעת מועד המפגש הראשון אשר יתקיים בשבועות הקרובים. נוציא על כך הודעה נפרדת. 
• אנו ממשיכים לעדכן את העמוד באתר המכון המרכז פרסומים ומאמרים אקדמיים אודות אחריות תאגידית בישראל. העלינו שתי עבודות מחקר חדשות. 1) עבודת הדוקטורט של גרשון שטדלר בנושא: התנהגות אתית בפועל של ארגונים עסקיים בישראל. ואת מאמרה של ד"ר ריקי גליה מהמכללה האקדמית כנרת: הצד האנושי של המטבע: הבניית העצמי של עובדים מתנדבים בתאגיד בנקאי בישראל. מאמרים אלו ורבים נוספים מצויים כאן – http://www.csri.org.il/?page_id=1098. 

עד כאן להפעם, מקווים ששרדתם עד כאן בעדכון הארוך הזה.. 🙂 

שלכם באחריות,

ליעד אורתר

ראש המכון לאחריות תאגידית

המרכז האקדמי למשפט ולעסקים בר"ג