מאמר דעה – לא לפילנתרופיה תאגידית כן להשקעה חברתית


 ​לא לפילנתרופיה תאגידית – כן להשקעה חברתית! 

מאת: ליעד אורתר, ראש המכון לאחריות תאגידית

(רשימה זו הוצגה ב 15.4.2018 במסגרת קבוצת המחקר של המכון למשפט ופילנתרופיה, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן שבאוני' ת"א)

במהלך השבועות האחרונים התגלעה מחלוקת של ממש מעל דפי עמודי הדעות של הדה מרקר. המחלוקת החלה כאשר ב 21.3 פרסם עו"ד דוד חודק מאמר תחת הכותרת "חברות, הפסיקו לתרום. זה מסוכן".[1]  ומספר שבועות לאחר מכן ענתה לו מעל אותם דפי העיתון הד"ר אסתר לוצאטו במאמרה: "האנכרוניזם של דוד חודק".[2] כנראה שעימות זה הוזמן במיוחד ע"י יוזמי דיון זה.

חודק פותח את מאמרו בקביעה כי :"בישראל ובעולם מקובל שתאגידים תורמים כסף למגוון מטרות." ונראה שעיקר טיעונו במאמר זה הינו התמודדות עם הקבלה הנורמטיבית בכך שלתאגידים יש את הלגיטימציה להפנות חלק משורת הרווח שלהם לטובת תרומה. חודק מתרעם על נורמה זו בטענה שהיא למעשה אינה מגובה חוקית. כעורך דין הבקי בדיני תאגידים, מציג מאמרו את הטיעון הפרוצדוראלי הטוען כי המקור הסמכותי לפעילותו של התאגיד העסקי מקורו בלשון החוק (סעיף 11 לחוק החברות – תכלית החברה) אשר קובעת כי העיקרון שתכלית החברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה. החוק מציין שניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את עניינו של הציבור. החוק קובע מפורשות שחברה רשאית לתרום סכום סביר למטרה ראויה — אף אם התרומה אינה במסגרת השיקולים העסקיים. מה שחודק לא מציין כי אותו רישיון חוקי המאפשר לתאגידים לפעול הוא חסר כל תועלת אם לצידו לא יקבל התאגיד את הרישיון החברתי המאפשר המשך התנהלות ושהיא ולונטארית בעיקרה שברכישת המוצרים והשירותים ממנו.

וכיצד אם כן מסביר חודק את הקבלה החברתית לפרקטיקה של התרומה התאגידית? באמצעות הטיעון כי מדובר על מעשה של איזון מוסרי ציבורי. וכך הוא כותב: "יש הטוענים כי התאגידים העסקיים מרגישים אשם על כך שהם מנצלים את התשתית החברתית והכלכלית למטרות רווח, וכי התרומה לקהילה היא סוג של כופר." השורה התחתונה של מאמרו היא כי הוא סבור "שתאגידים עסקיים צריכים להתמקד בעסקים ובהשאת הרווח שלהם, ובמיוחד התאגידים הציבוריים שנסחרים בבורסה. הנזק שגורמת תעשיית התרומות באמצעות חברות, שהתפתחה מאוד בשנים האחרונות בישראל ובעולם, לעתים גדול מתועלתה." אין ספק כי תאגידים והמגזר העסקי מצויים במשבר ברמת האמון הציבורי הניתנת להם אך מסופקני אם 'תעשיית התרומות' היא זו האשמה העיקרית בכך.

לא עברו להם שבועות ספורים והנה הגיע התשובה במאמר דעה תגובתי אשר נכתב ע"י ד"ר אסתר לוצאטו ואשר התפרסם ב 9.4.2018 תחת הכותרת "האנכרוניזם של דוד חודק".[3] מאמרה של ד"ר לוצאטו יוצא להגנת פרקטיקת התרומה התאגידית ונטען בו כי: "אמירה כזאת, כשהיא באה מאחד מחשובי עורכי הדין בתחום הממשל התאגידי, אינה יכולה שלא לקומם. מעבר לכך שהיא לא משקפת את הערכים היהודיים שרובנו גדלנו והתחנכנו על פיהם, כגון ערבות הדדית, נתינה, חמלה ואמפתיה לחלש ולנדכא, נראה שחודק לא חי על כדור הארץ בשלושת העשורים האחרונים, שבהם אחריות חברתית של תאגידים השתרשה כתפישה מחייבת." כמובן שאני מערער באופן מוחלט על קביעה זו ואחריות חברתית לא רק לא השתרשה כתפישה מחייבת (בטח שלא בישראל), אלא קביעה זו מייצרת סתירה פנימית כי הרי העיקרון הבסיסי בגישת האחריות הוא עקרון הוולונטריות ואם התפישה היא אכן מחייבת (ככל הנראה התכוונה הכותבת לרגולטורית ולא לנורמטיבית) אזי היא אינה יכולה להיות תפישה של אחריות.

עוד מוסיפה ד"ר לוצאטו במאמרה כי: "אחריות חברתית זו היא לא רק תרומה כספית גרידא, אלא מכלול שלם — האופן שבו הארגון משקלל שיקולים חברתיים סביבתיים, כלכליים ואתיים, בדרך להשגת הצלחה לטווח ארוך. המנהלים והעובדים בחברה העסקית מביאים כיום בחשבון את הציפיות של כלל בעלי העניין הרלוונטיים (בעלי מניות, עובדים, צרכנים, ספקים, שלטון, אזרחים וסביבה)". האמת היא שבהקשר זה, אני לא הייתי יכול לנסח זאת באופן טוב יותר.

מעניין הוא ששני הכותבים, כמו כמעט כל חוקר והוגה המציג עמדות בנושאי כלכלה, תאגידים ואחריות תאגידית, נתלים אלו בעמדתו המפורסמת של הכלכלן מילטון פרידמן אשר הוצגה במאמרו שפורסם ב  The New York Time Magazine ב 1970. חודק עושה בכך שימוש על מנת להצדיק את עמדתו ואומר כי:" בנושא התרומות טען הכלכלן האמריקאי כי התאגיד צריך להשיא את רווחיו ולשלם מס כדין, וכי תרומות הן לא מעניינו. לגישתנו, מי שצריכה לעזור לנזקקים היא המדינה, מתוך תקציבה. יתר על כן, למנהלים אין מיומנות מיוחדת בחלוקת תרומות וסיוע. עדיף שתאגידים ישלמו מס כדין ויסמכו על מנגנוני המדינה בהקשר זה." רק שאדם מאירסון, נשיא Philanthropy Roundtable מציג את עמדה קצת שונה של פרידמן בנידון ואומר כי זה כן תמך בפילנתרופיה תאגידית כל עוד זו משרתת תכלית עסקית:

"Note that Friedman was not against all corporate giving. Corporate philanthropy could be justified if it served a business objective—for example, increasing customer loyalty, or improving employee teamwork and motivation, or strengthening the marketing of a company’s brand".[4]

לוצאטו עונה לטיעון זה של חודק כי: "במאה ה–21 השתנה החוזה החברתי שתמך בטענתו של פרידמן (וביתר הטיעונים הליברליים הקלאסיים), ונורמות חדשות ותפישות הפעלה מתקדמות תפסו את מקומם. לפיהן, על פירמות לגלות רגישות חברתית ולתרום לחברה שבה הן פועלות, מה גם שפרקטית הן חייבות לנווט את עצמן בסביבת עבודה מורכבת, שבה חוקי המשחק מתעצבים דרך משא ומתן עם בעלי עניין המושפעים מפעילות הפירמה.". רק שד"ר לוצאטו השמיטה את העובדה שאת מקום של התאוריות הליברליות הקלאסיות של היד הנעלמה והשוק החופשי החליפו תאוריות נאו-ליברליות החוזות בנסיגת המדינה ויצירתו של הרס כלכלי וחברתי מובנה (ממנו הנהנים המרכזיים הם כמובן התאגידים).

דווקא אותו מילטון פרידמן סיים את הטקסט שלו בסיפא משמעותית, שלרוב נשמטת בציטוטים והיא:

There is one and only one social responsibility of business–to use it resources and engage in activities designed to increase its profits so long as it stays within the rules of the game, which is to say, engages in open and free competition without deception or fraud".[5] 

לצערי תמונת המציאות הנאו ליברלית עומדת בסתירה לבסיס המוסרי העקרוני שפרידמן ביסס בעצמו לקיום עסקי הוגן ללא רמייה והולכת שולל הולכת ונגלית במלוא חומרתה בעצם ימים אלו בפרשות פייסבוק השונות.

פרידמן מוסיף אל תוך מערך השיקולים, וגם חודק נוגע בהיבט זה, את השילוב של מבנה הבעלות אל תוך תהליך ההערכה של המהלך הפילנתרופי התאגידי. תרומה של תאגיד המצוי בבעלות של בעל שליטה או בעלים יחידים אינו דומה למהלך של תרומה בתאגיד ללא גרעין שליטה והוא נסחר ע"י גורמים רבים בשווקי ההון. חודק כותב במאמרו כי: "תרומה נקייה יותר היא של יחידים ושל בעלי החברות בעצמם, כמו התרומות המהותיות של המשפחות עופר ואריסון לבית החולים איכילוב — ועל כך יש להוקירן". בנקודה זו באשר לתועלת החברתית של התרומה הכספית מסכימה איתו ד"ר לוצאטו ואומרת כי: "תרומה לחברה ולקהילה היא עניין חיוני. היא חלק ממהלך רחב יותר שיאפשר לכולנו לחזור ולהיות "חברת המופת" שלה שאפו מכונני המדינה — חברה שמקדמת לכידות חברתית וסולידריות חברתית. חברה שבה החזקים מגלים אחריות כלפי החלשים שבתוכה. לכן, רצוי שחברות וגופים עסקים ייבחנו לא רק בשורת רווח או הפסד, אלא בתרומתם או אי־תרומתם לחברה שבקרבה הם מנהלים את הפעילות העסקית וממנה הם יונקים את הצלחותיהם."

זהו המקום לעצור רגע ולהציג את תמונת המצב המוצלבת הנגלית לפנינו כתוצאה מ'כביכול' התנגשות עמדות אלו. מצד אחד של המתרס עומד עורך דין מסחרי מהבכירים בישראל המייצג תאגידים רבים בסוגיות של ממשל תאגידי, מיסוי ודיני תאגידים ועמדתו היוצאת כנגד תרומה כספית של תאגידים מבקשת להרחיב ולהעמיק את האחריות המדינתית לסוגיות חברתיות וסביבתית. ברור הוא שהרחבה מתבקשת זו יכולה להתבצע או באמצעות הרחבת הרגולציה הנדרשת לחובות חקוקות המוטלות על התאגיד בסוגיות אלו או באמצעות העמקת היקפי גביית המס ושימוש בסכך כמשאב הכספי המרכזי להבטחת זכויות חברתיות, סביבתיות ודאגה לדורות הבאים. במידת מה עמדה זו מחזירה את מדינת הרווחה למרכז הבמה ומורידה מאותה במה ממש את התאגידים העסקיים ככאלו אשר אמורים לספק ערך חברתי.

מאידך, בצד השני של המתרס עומדת מי שמייצרת מנגנוני הגנה משפטיים על נכסים רוחניים של תאגידים ועומדת על הזכות והחשיבות של התרומה התאגידית ורואה באחריות חברתית מנגנון מחייב המנציח, מעמיק ומרחיב את השליטה התאגידית על מנגנונים חברתיים של צמצום פערים, אספקת שירותי בריאות שוויוניים לכל וכו'. היא זאת אשר מבססת את הגישה הנאו ליברלית הנשלטת ע"י תאגידים ותורמת לנסיגתה הלכה למעשה של המדינה כספק החברתי הנושא את האחריות המרכזית לסוגיות אלו.

בכל מקרה, שני הכותבים המכובדים, בהקשר הישראלי טועים טעויות בסיסיות במאמריהם. חודק בקביעתו כי "בישראל ובעולם מקובל שתאגידים תורמים כסף למגוון מטרות" והדבר מוכח ברמת תרומה נמוכה ביותר של המגזר העסקי וטועה גם ד"ר לוצאטו בקביעתה כי: "בשלושת העשורים האחרונים, שבהם אחריות חברתית של תאגידים השתרשה כתפישה מחייבת". אנו רחוקים מרחב רב מאוד מהשתרשות התפיסה של האחריות החברתית בעולם כולו ובישראל במיוחד עם מספר כה נמוך של תאגידים העומדים בדרישת הסף של הגישה של אחריותיות ושקיפות. כנראה שהמלאכה עוד רבה למי מהצדדים.

לפני שאמשיך הלאה ואגיע להצגה מסודרת של עמדתי אני רוצה לשתף אתכם בממצאי סקר מהיר ולא מייצג שיזמתי בעמוד הפייסבוק 'אחריות חברתית'. ב 9.4 העליתי שאלה לסקר מקוון בקבוצה: "תוך כדי הכנת נייר עמדה בנושא חשבתי לערוך סקר קצר בין החברים והחברות המכובדים. האם לדעתכם פילנתרופיה תאגידית מהווה חלק מאחריות תאגידית? אז מה אתם אומרים בנידון?" כאשר לגולשים היו שתי אופציות בחירה בלבד כן ו ולא. ענו על הסקר 32 איש להם יש נגיעה מסוימת לתחום (ולו מתוקף זה שהם חברים בקבוצת עניין שזה הכותרת שלה). 29 איש ענו תשובה 'כן' ו 3 בלבד ענו על התשובה 'לא'. מעניין הוא שרבים מהמשיבים 'כן' מצאו לנכון לסייג אותה בהסבר כתוב. להלן כמה דוגמאות:

ויטה אליאסון העוסקת בביצוע מבדקים חברתיים (social audits) כתבה כי: "כן אבל עם הסתייגות,לטעמי זה מהווה חלק קטן מאחריות תאגידית (תלוי בהיקפים והאם מדובר בפילנתרופיה של תרומות כספים או גם מעבר)". שירלי קנטור, יועצת לשיווק חברתי ומנהל הקבוצה הגיבה וכתבה: "מה שויטה כתבה. פילנתרופיה תאגידית היא ההיבט הכי זניח של אחריות תאגידית. קידום פתרונות חברתיים / אג'נדה חברתית, שלא נשען רק על פילנתרופיה – זה כבר מימד יותר משמעותי, בעיני. במיוחד כשהוא נועד לעזור לפתור בעיה שקשורה לביזנס". הילה אופיר המרכזת את פרויקט עסקים וקהילה בציונות 2000 כתבה: " כן. בעיקר מפני שזו אחת מהדרכים באמצעותן חברה יכולה להשפיע על צמצום פערים-אבל…זו דרך עם מגבלות רציניות (אף חברה לא תסכן את הרווחיות שלה לטובת תרומות) ולכן אם האחריות התאגידית מסתכמת בפילנתרופיה, אי אפשר להגדיר את החברה לדעתי כמנהלת "אחריות תאגידית" אלא לכל היותר כמנהלת תכנית תרומות או השקעות חברתיות." דניאלה פרוסקי- שיאון, מנהלת האחריות התאגידית בשטראוס הוסיפה גם היא: " אם החברה ממנפת את הפילנתרופיה התאגידית (שם שכשלעצמו אני לא מחבבת ולא מאמינה בו בכלל, יותר מאמינה בהשקעה חברתית) לטובת יצירת אימפקט חברתי אמיתי ובר קיימא שהוא בהלימה לאימפקט העסקי העיקרי שלה (הפחות חיובי או היותר, תלוי איך מסתכלים) – אז כן. אם לא, אז לא."

למרות מספר התשובות הנמוך יחסית, נדמה כי המגמה היא מובהקת וכי יש רוב משמעותי ומכריע שפסק כי אכן הפילנתרופיה תאגידית מהווה חלק מהאחריות החברתית של התאגיד. כמובן שלאור מובהקות זו אין לי אלא… לשלול אותה ולהתנגד לה נמרצות. תרומה תאגידית (כספית – donation ולא contribution ) לא הייתה ואל לה להוות חלק מגישת האחריות התאגידית בפרשנותה הבסיסית והעקרונית.

אך לפני שאמשיך יש אולי מקום ליצר הבחנה בין כמה מהלכים תאגידיים השונים האחד מהשני. לפי מיטב הבנתי בהקשר זה, תרומה או פילנתרופיה תאגידית, במונחה הבסיס ביותר, מתייחס להעברה של כספים משורת הרווח התחתונה של התאגיד לטובת אדם פרטי, ארגון או חברה בלא לקבל על כך כל תמורה שהיא או לכל הפחות מבלי לצפות לקבל על כך כל תמורה תדמיתית, שיווקית או אחרת. לצד הגדרה זו ניתן להגדיר השקעה חברתית תאגידית כמהלך של העברת כספים (או כל משאב תאגידי אחר) מבסיס תקציב התפעול של התאגיד לטובת עמותה או מיזם חברתי. במקרה זה מהות ההשקעה היא עסקית וברורה. פרופ' אביבה גבע בספרה 'מוסר ועסקים: קווים מקבילים' (עמ' 107) מתייחסת לסוגיה זו וכותבת: "כאשר ההשקעה החברתית היא אסטרטגיה עסקית, הרי שבעסקים כמו בעסקים: השורה התחתונה היא הקובעת. כפי שראינו, מי שתביעותיהם לגיטימיות אך הם חסרי כוח וחסרי קול אינם בבחינת נכס אסטרטגי והם נדחקים לשוליים". בהקשר זה, אין להתבלבל – כאשר תאגיד עסקי מעביר תקציב מסוים לארגון, ואפילו יהיה זה מוגדר כעמותה ללא כוונות רווח, אין זו תרומה כי אם השקעה חברתית אשר מצופה כי היא תשיא תשואה כלשהי שתעבוד לטובת תכליתו התאגיד שהוא השאת רווחים כספיים. אם תכלית ההשקעה החברתית אינה כזו, הרי שמדובר על מהלך הנוגד את לשון החוק ואפילו יש בו על מנת להפר את האמון המוענק מטעם בעלי העניין לנושאי המשרה בתאגיד לפעול לפי מיטב כישוריהם וניסיונם למקסום ערך השקעותיהם ונכסיהם בחברה. 

עפ"י ההגדרה הראשונית שהוצגה בזאת, מהלך פילנתרופי תאגידי המתבצע משורת הרווח אינו תאגידי כלל ועיקר. רווח כספי של תאגיד בעצם אינו שייך לתאגיד אלא מהווה תגמול פיננסי לבעלי המניות בעבור השקעתם בחברה או אז התרומה אינה של התאגיד אלא של בעל המניות אשר מוותר על נתח מהתשואה של נכסיו לטובת פעילות חברתית או סביבתית כראות עיניו ולפי עולם ערכיו.

יתרה על כך, אחריות תאגידית (למרות מורכבות וריבוי ההגדרות של המונח) הינה מהלך ניהולי המשלב שיקולים של מחזיקי העניין של התאגיד אל תוך ליבת העסקים והוא יכול להיות מוגדר ככזה הנושא אחריות  בתנאי שאין הוא מחויב לביצוע מהלכים אלו ע"י גורם חיצוני אכיפתי כלשהו. אי לכך, עמדתי בנידון היא ברורה וחדה.

פילנתרופיה תאגידית מהווה הגדרה שעטנזית לשני עולמות תוכן שונים שמן הראוי שלא יחוברו יחדיו. תרומה היא מהלך יחידני של בני אנוש המתבצע משיקולים ערכיים, דתיים ומוסריים אישיים ואילו השקעה חברתית של תאגיד הינו בבסיסו מהלך עסקי אשר ייתכן בהחלט כי הוא נושא בצידו תועלות חברתיים. לתאגידים יש אחריות חברתית על ההשפעה השלילית אותם הם מייצרים במסגרת תהליך השאת הרווחים שלהם ודי יהיה לכולנו אם אלו ידעו להתמקד בעשייתם בזיהוי ובהפחתת השפעה זו מבלי לקחת אחריות על תחומים בהם המדינה צריכה להפגין את סמכותה ויכולותיה בהשגת יעדים חברתיים וסביבתיים.

תודה על ההקשבה.

ליעד אורתר


[5] Friedman, Milton. "The social responsibility of business is to increase its profits." Corporate ethics and corporate governance. Springer, Berlin, Heidelberg, 2007. 173-178.‏​