עם התארכות תוחלת החיים, עולה כי אחד האתגרים החברתיים המשמעותיים ביותר הוא האופן בו יש לשמר, להתאים ולהרחיב את מנגנוני הלימוד האישיים והארגוניים כדי שאלו יעניקו לאנשים את הרקע המקצועי, המועיל והמותאם, לאתגרים המשתנים לאורך חייהם.
דברי ראש המכון לאחריות תאגידית, מר ליעד אורתר, בכנס 'לימודים לכל אורך החיים לכל" שהתקיים ביו 27.3.2019 בעפולה
צהריים טובים, שמי ליעד אורתר ואני עומד בראש המכון לאחריות תאגידית הפועל במרכז האקדמי למשפט ועסקים. בנוסף לפעילות זו אני דוקטורנט בחוג לגרונטולוגיה באוני' חיפה. אני מניח שעבור חלקכם החיבור הזה בין העולם העסקי של תאגידים לבין כל נושא הזדקנות האוכלוסייה הוא מעט לא ברור ולכן אפתח בהבהרה ובתיאור מערכת יחסי הגומלין בין שני עולמות תוכן חברתיים כה מרכזיים אלו.
תאגידים עסקיים הם המנגנון המרכזי והעיקרי של השיטה הכלכלית בה אנו חיים. שיטה זו, הידועה בשמה כשיטה הקפיטליסטית – מעמידה במרכזה את הישות התאגידית כאמצעי הטוב והיעיל ביותר להשגתם של יעדים חברתיים וכלכליים. אנו חוזרים ושומעים כיצד מקבלי החלטות ונבחרי ציבור חוזרים ומפצירים באימוץ דרך זו וקוראים להמשך תהליכי ההפרטה של משאבי הציבור לטובת ניהול תאגידי. עוד אנו יודעים לספר כי מתוך 100 המוסדות הכלכליים הגדולים בעולם, 51 מתוכם הם תאגידים והיתר הן מדינות. אמנם הקולות המערערים על גישה זו הולכים ומתגברים אך עדיין הם מצויים בשוליי השיח הכלכלי.
אחריות חברתית של תאגידים (או בשם המקוצר שלה – אחריות תאגידית) הינו המסגרת האתית הסובבת סביב התנהלותם של תאגידים. בבסיס הגישה מצוי הציווי הבסיסי של do no harm אך מעבר לכך, דוגלת גישת האחריות התאגידית בבחינת כל מכלול ההשפעות של התאגיד על הציבור והסביבה וזאת לעומת השיטה הקפיטליסטית אשר כאמור מתעדפת באופן מובהק את האינטרסים הכספיים של בעלי המניות. אחריות תאגידית עוסקת בדרך שבו התאגיד מייצר את רווחיו ולא במה התאגיד עושה עם רווחיו, לאחר שאלו כבר הושגו ולא פעם על חשבונם של אינטרסים ציבוריים וסביבתיים.
התחזקותו של היישות התאגידית במערכות הכלכלה האנושיות הינה תופעה חדשה יחסית, אמנם כבר מעל 100 שנים אבל עדיין, בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר, תאגידים הם יצורים של ההיסטוריה המודרנית מאז המהפכה התעשייתית. גם הזדקנות האוכלוסייה היא תופעה היסטורית מודרנית. נכון הוא שבני האדם, כמו כל היצורים הביולוגיים המצויים על פני כדור הארץ, מזדקנים משחר היווצרותם אבל במסגרת האנושית של אלפי השנים האחרונות, הגידול של החלק היחסי באוכלוסייה של אנשים מבוגרים מהווה גם היא תופעה חדשה יחסית.
כל מי שמציג את נושא הזדקנות האוכלוסייה נוהג לעשות זאת באמצעות הצגתם של שורה של ממצאים דמוגרפיים עכשוויים ועתידיים המוצגים לא פעם כתרחישי אימה. אני ברשותכם אוותר על תצוגות מקדימות אלו ואתמקד בנתון אחד בלבד והוא תוחלת החיים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה כי בשנת 2014 עמדה תוחלת החיים בישראל על 84.1 שנים בקרב נשים ועל 80.2 שנים בקרב גברים. מחקרים אחרונים מציגים תרחישים שעד שנת 2040 תעלה תוחלת החיים בארבע וחצי שנים. הדבר אומר כי תוחלת החיים לגברים בישראל בשנת 2040 תהיה קרוב ל 85 ונשים יגרדו את שנתן התשעים. סבתי היא בת 94 והיא חיה בבריאות טובה בביתה בתל אביב ובמחשבון לחישוב תוחלת החיים גיליתי שתוחלת החיים הצפויה שלי היא 96. זאת אומרת שאני מצוי היום רק באמצע הדרך…
עכשיו בואו ננסה לחבר יחדיו את שתי התופעות האנושיות ההיסטוריות האלו – התחזקותם של התאגידים העסקיים מחד והתארכות תוחלת החיים מאידך, ומה שאתם מקבלים (במסגרת אקדמית תיאורטית רחבה יותר כמובן) זה הדוקטורט שלי. ובמבט מדויק יותר שאני שואל (ועונה כמובן) מהי אחריותם החברתית של תאגידים בעידן שבו תוחלת החיים מגיעה לתשעים ומסגרת הזמן בו אדם נמצא באינטראקציה תעסוקתית רק הולכת וגדלה. מה שברור הוא שעם התארכות תוחלת החיים, עולה כי אחד האתגרים החברתיים המשמעותיים ביותר הוא האופן בו יש לשמר, להתאים ולהרחיב את מנגנוני הלימוד האישיים והארגוניים כדי שאלו יעניקו לאנשים את הרקע המקצועי, המועיל והמותאם לאתגרים המשתנים לכל אורך חייהם.
בעבר היה נהוג לזהות באופן ברור את מסגרת הזמן המוקדשת ללימוד מקצועי ככזו המצויה לפני הכניסה לעולם העבודה והיא משתרעת (בישראל) בין גילאי 20-21 עם השחרור מהצבא, ועד גלאי 25 לערך עם סיום התואר הראשון ואולי השני והכניסה לעולם העבודה. השינויים החברתיים אותם אנו חוזים היום, הן בדפוסי העבודה והמקצועות הנדרשים במאה ה-21, הן בהעדפות התעסוקתיות של בני דור ה Y והן, כאמור, בהתארכות תוחלת החיים והרצון והצורך של מבוגרים רבים להמשיך ולהתפרנס, מובילים לכך שיש הכרח אמיתי לבחון מחדש את אתגרי ההשכלה הגבוהה ולפרוץ את מגבלות החינוך האוניברסיטאי של התארים המוגדרים הן בתוכן והן בחלון זמן ייעודי באורך החיים. כבר היום אנו רואים כיצד עולם התארים (Academic degrees) הולך ומוחלף בעולם של תעודות הסמכה מקצועיות (Certifications) המציידים את הלומדים בהכשרה ממוקדת העונה לצרכי המעסיק הספציפי.
אחד ממרחבי הלימוד החשובים, בעלי פוטנציאל ההשפעה החברתיים הרחבים ביותר, הוא המרחב התעסוקתי. מקומות עבודה רבים רואים בהענקת השכלה מקצועית, מתמשכת ואישית לעובדים, חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות המקצועי, שימור כוח האדם והכנתו לתפקידי ניהול. כבר היום מחקרים מראים שניהול לא רגיש-גיוונית (Diverse sensitive) של מערך ההכשרה יכול לגרום להדרת העובדים המבוגרים מהמסגרת התעסוקתית דבר אשר יגרום לכך כי, בסופו של דבר, יפלטו אלו מכוח העבודה. כמובן שאימוץ כלי ניהול מתקדמים ומגוונים גילאית יש בהם על מנת להביא לתועלות עסקיות אמתיות לחברה. מכיוון שכך, על הארגונים המעסיקים מוטלת אחריות חברתית להמשיך את רצף הלימוד גם עבור העובדים המבוגרים ואף להרחיבו (בתוכן) מעבר לעולמות התוכן המקצועיים לאלו אשר יכולים לסייע ולתמוך בעובדים המבוגרים עם יציאתם לגמלאות ולמעגלי תעסוקה של הגיל השלישי והרביעי. כך לדוגמא, תאגיד הרכב העולמי BMW מפעיל תכנית חדשנית הנקראת "היום למען המחר" Today for tomorrow . הגיל הממוצע של העובדים שם הוא 45 ונמצא במגמת עלייה. לאור כך מפעילים בתאגיד תכנית מיוחדת הכוללת התאמות ארגונומטריות, פעילות גופנית ותוכניות הכשרה רב גילאיות ועוד.
לצד סוגיית ההכשרה המקצועית במקומות העבודה מצוי אתגר הפרישה. מדוע אתגר? מכיוון שידוע הוא שאירוע פרישה הוא אירוע טראומטי עבור מועסקים רבים ולכן יש להתייחס אליו ככזה. במקומות עבודה רבים נהוג לקיים סדנאות הכנה לפרישה. על פי רוב יהיו אלו סדנאות מוכנות מראש של מספר ימים עם תכנים מובנים החוזרים על עצמם. ייתכן כי תכנים אלו חשובים ביותר אך ללא ספק אין הם מותאמים באופן אישי ולכן יכולים לעיתים להזיק יותר מאשר להועיל מכיוון שגם ככה פרישה היא אירוע טראומטי עבור רבים.
האחריות החברתית של תאגידים קוראת להם להתנהג ברגישות ובהכרת תודה לעובדים שהקדישו את מיטב שנותיהם, מרצם ויצירתיותם ולבחון מהם הצרכים המותאמים אישית של כל עובד ועובד ולהעניק להם את מסגרת ההכשרה המותאמת. ייתכן שעבור חלק יהיה זה קורס באוריינות דיגיטלית וסחר מקוון ועבור אחרים יהיה זה קורס בישול, אחזקת הבית או תזונה נכונה. האחריות התאגידית של עסקים לעובדיהם אינה חייבת להסתיים ביום בו העובד פורש ממקום עבודתו, היא יכולה להימשך שנים קדימה וזאת בתנאי שאכן מקום העבודה יהיה קשוב לצרכי עובדיו ויתאים את מסגרות ההכשרה אליהם.
ההבנה כי תהליך הלימוד הינו תהליך מתפתח וצריך להימשך לכל אורך תוחלת החיים של בני האדם עדיין לא הוטמעה בקרב מוסדות המדינה וגם לא בקרב תאגידים רבים. אמנם יש ניצני הבנה שיש לפרוץ ולייצר מסגרות לימוד חדשות ובימים אלו, עם בוא האביב נקווה שהניצנים יהפכו לפריחה של ממש.
תודה!
ליעד אורתר
liad.ortar@gmail.com