הודעה לעיתונות                                                                                                 ‏יום שני 24 יוני 2019

בעקבות דוח מבקר המדינה על זיהום האוויר במפרץ חיפה:

הציבור הישראלי מופקר למפגעי זיהום אוויר – עת לקפיצת מדרגה טכנולוגית ושינוי גישה כולל לניטור זיהום אוויר

היום (שני, 24.6.19) מתפרסם דוח מדינה חמור בכל הנוגע לטיפול בסוגיות של זיהום אוויר ובריאות הציבור בחיפה. בפועל, כל מערך ניטור זיהום האוויר בחיפה מבוסס על שני אלמנטים מרכזיים. אלמנט אחד הוא היתרי הפליטה של המפעלים אשר ניתנים להם במסגרת חוק אוויר נקי והאלמנט השני הוא כעשרים תחנות ניטור נייחות המפוזרות בנקודות שונות במפרץ ובכרמל. גם אם נשלב יחד את שני הגורמים הללו, עדיין נהיה בעלטה גמורה בכל האמור לאיכות האוויר הננשם ע"י הציבור בחיפה, הקריות, טבעון והאזור כולו.

לעניות דעתנו הדוח מחסיר את השחקן המרכזי שאינו נמצא כלל בשיח הוא משרד הבריאות. משרד זה הוא שאמון על בריאות הציבור ולאחר הממצאים (הידועים זה שנים) לא מתקבל על הדעת שהוא יישאר מחוץ למשחק. המצב הוא שמרוב העומס החוקי, בסופו של דבר אין אף גורם האחראי על בריאות הציבור והמחיר הבריאותי הוא עצום. בפני המשרד להגנת הסביבה עומד אתגר אמיתי באכיפת היתרי הפליטה על המפעלים, או ליתר דיוק, בניטור רציף ומדויק של החומרים הנפלטים. יוצא מכך הוא כי כרגע חלק גדול מפעילות זו מבוססת על דיווח עצמי או בדיקות פתע. המשרד, המודע היטב למגבלותיו אלו, פרסם לא מזמן קול קורא לקבלת מידע על טכנולוגיות חדשות לשיפור המדידות בקצה הארובה אך עוד יעבור זמן רב עד אשר ישולבו טכנולוגיות אלו במערך. בהקשר זה הדרישה הציבורית צריכה להיות ניטור רציף וגלוי של החומרים הנפלטים בקצה הארובות של המפגעים כמו גם מדידות רציפות ממקורות פליטה לא מוקדיים.

המשרד להגנת הסביבה מפעיל מערך ארצי של 140 תחנות ניטור ומוציא על כך עשרות רבות של מיליוני שקלים מדי שנה (כ 100 מיליון ₪ לערך) – ליצירת מסד נתונים שלא אומר כלום לאף אחד. הסיבה היא שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להוכיח את הקשר הכימי שבין מה שנפלט בקצה הארובה למה שננשם בקצה האף של תושבי המקום. יש חולייה חסרה משמעותית ביותר. קיימות היום טכנולוגיות מתקדמות של סנסורים לניטור זיהום אוויר המסוגלות לתת איכות נתונים לא פחות טובה בעלות פחותה בהרבה! עלות תחנת ניטור זעירה היא כ 10,000 ₪ לערך. כל עוד חוליית ניטור זו לא מתמלאת, יישאר הציבור בעלטה גמורה בכל האמור לקבלת מידע וזאת מכיוון שתחנות הניטור הקיימות לא יכולות לספק תמונת מצב מרחבית אמינה אודות איכות האוויר. אי אפשר ממספר תחנות כל כך קטן (שגם לא מתפקד בחלק גדול מהזמן) לקבל מפת אמת על אזור טופוגרפי ותעשייתי כה סבוך זה. במקומות אחרים בעולם כבר התחילו לנהוג אחרת.

במהלך השבועות האחרונים הודיע ראש עיריית לונדון על פרויקט חדש Breathe London (נשימת לונדון)[1]. פרויקט פורץ דרך זה עומד לפזר ברחבי העיר כמאה תחנות ניטור זעירות. זו תהיה הפעם הראשונה בה מפת איכות האוויר באחת הערים המזוהמות בעולם תתבסס על מידע אמיתי הנאסף מהשטח. ראש עיריית לונדון מצוי במציאות לא פחות (ואולי אף יותר) סבוכה מזאת המאפיינת את מפרץ חיפה ועדיין הדבר אשר עומד בראש מעיניו הוא שמירה על בריאות הציבור באמצעות מהלכי מדיניות המבוססים על תמונת מצב אמיתית.

חברת ההזנק בישראלית RadGreen www.radgreen.co.il  מפתחת בשנים האחרונות טכנולוגיות ניטור זעירות ובאמצעות תחנת ניטור זעירה (בגודל של ראוטר) המסוגלת לתת חיוויים לא פחות טובים מהתחנות הנייחות העולות עשרות מונים יותר. החברה משתתפת היום בחממת האימפקט של עמותת 8200 והיא מצויה במספר פרויקטיי פיילוט בארץ ובעולם. מייסדי החברה הם בני הזוג סיגלית וארז מוצפי הגרים בקריית אונו. טכנולוגיות אלו ידועות היטב לכל הצדדים הנוגעים בדבר, אך עדיין הם בוחרים להמשיך במאמציהם המיליטנטיים והכל על חשבון בריאות הציבור. כבר כיום מתנהל פרויקט ראשוני אשר פרש שש תחנות ניטור זעירות בגבול המזרחי של העיר כפר סבא. הנתונים מועלים חי לרשת וניתנים לצפייה באופן רצוף ע"י התושבים באמצעות יישומון ייעודי: https://radgreen.io/kfarsaba/

הפתרון ארוך הטווח למפרץ חיפה לא יהיה באמצעות הכרזתו כ War zone  ויציאה לקרב…בו אף צד אינו בן שיח של הצד השני, אלא אימוץ הלכה למעשה של טכנולוגיות מתקדמות לניטור וצמצום הזיהום. יישום זה יעניק תמונת מצב מלאה בזמן אמת אודות רמות הזיהום ויכול להפוך את אזור המפרץ כולו למרחב ניסויי מתקדם לטכנולוגיות חדשות והכל בשותפות התעשייה. ברגע שתתבהר תמונת המצב האמיתית באמצעות מפות ניטור מפורטות, יבין הציבור מי באמת אחראי על הפגיעה בבריאותו ואז הישארותם של הגורמים מזהמים באזור מיושב לא תהיה כלל סוגיה שבמחלוקת. עוד לא מאוחר להכריז על הודנא סביבתית ובכוחות משותפים להביא לאזור המפרץ את בשורת החדשנות והפסקת הזיהום. בהמשך המצב הנוכחי כל שיישאר היא אדמה חרוכה ומזוהמת.

לפרטים נוספים:

ליעד אורתר

ראש הפורום למדיניות סביבתית, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים

058-4873737

עם התארכות תוחלת החיים, עולה כי אחד האתגרים החברתיים המשמעותיים ביותר הוא האופן בו יש לשמר, להתאים ולהרחיב את מנגנוני הלימוד האישיים והארגוניים כדי שאלו יעניקו לאנשים את הרקע המקצועי, המועיל והמותאם, לאתגרים המשתנים לאורך חייהם. 

דברי ראש המכון לאחריות תאגידית, מר ליעד אורתר, בכנס 'לימודים לכל אורך החיים לכל" שהתקיים ביו 27.3.2019 בעפולה

צהריים טובים, שמי ליעד אורתר ואני עומד בראש המכון לאחריות תאגידית הפועל במרכז האקדמי למשפט ועסקים. בנוסף לפעילות זו אני דוקטורנט בחוג לגרונטולוגיה באוני' חיפה. אני מניח שעבור חלקכם החיבור הזה בין העולם העסקי של תאגידים לבין כל נושא הזדקנות האוכלוסייה הוא מעט לא ברור ולכן אפתח בהבהרה ובתיאור מערכת יחסי הגומלין בין שני עולמות תוכן חברתיים כה מרכזיים אלו.

תאגידים עסקיים הם המנגנון המרכזי והעיקרי של השיטה הכלכלית בה אנו חיים. שיטה זו, הידועה בשמה כשיטה הקפיטליסטית – מעמידה במרכזה את הישות התאגידית כאמצעי הטוב והיעיל ביותר להשגתם של יעדים חברתיים וכלכליים. אנו חוזרים ושומעים כיצד מקבלי החלטות ונבחרי ציבור חוזרים ומפצירים באימוץ דרך זו וקוראים להמשך תהליכי ההפרטה של משאבי הציבור לטובת ניהול תאגידי. עוד אנו יודעים לספר כי מתוך 100 המוסדות הכלכליים הגדולים בעולם, 51 מתוכם הם תאגידים והיתר הן מדינות. אמנם הקולות המערערים על גישה זו הולכים ומתגברים אך עדיין הם מצויים בשוליי השיח הכלכלי.

אחריות חברתית של תאגידים (או בשם המקוצר שלה – אחריות תאגידית) הינו המסגרת האתית הסובבת סביב התנהלותם של תאגידים. בבסיס הגישה מצוי הציווי הבסיסי של do no harm  אך מעבר לכך, דוגלת גישת האחריות התאגידית בבחינת כל מכלול ההשפעות של התאגיד על הציבור והסביבה וזאת לעומת השיטה הקפיטליסטית אשר כאמור מתעדפת באופן מובהק את האינטרסים הכספיים של בעלי המניות. אחריות תאגידית עוסקת בדרך שבו התאגיד מייצר את רווחיו ולא במה התאגיד עושה עם רווחיו, לאחר שאלו כבר הושגו ולא פעם על חשבונם של אינטרסים ציבוריים וסביבתיים.

התחזקותו של היישות התאגידית במערכות הכלכלה האנושיות הינה תופעה חדשה יחסית, אמנם כבר מעל 100 שנים אבל עדיין, בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר, תאגידים הם יצורים של ההיסטוריה המודרנית מאז המהפכה התעשייתית. גם הזדקנות האוכלוסייה היא תופעה היסטורית מודרנית. נכון הוא שבני האדם, כמו כל היצורים הביולוגיים המצויים על פני כדור הארץ, מזדקנים משחר היווצרותם אבל במסגרת האנושית של אלפי השנים האחרונות, הגידול של החלק היחסי באוכלוסייה של אנשים מבוגרים מהווה גם היא תופעה חדשה יחסית.

כל מי שמציג את נושא הזדקנות האוכלוסייה נוהג לעשות זאת באמצעות הצגתם של שורה של ממצאים דמוגרפיים עכשוויים ועתידיים המוצגים לא פעם כתרחישי אימה. אני ברשותכם אוותר על תצוגות מקדימות אלו ואתמקד בנתון אחד בלבד והוא תוחלת החיים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה כי בשנת 2014 עמדה תוחלת החיים בישראל על 84.1 שנים בקרב נשים ועל 80.2 שנים בקרב גברים. מחקרים אחרונים מציגים תרחישים שעד שנת 2040 תעלה תוחלת החיים בארבע וחצי שנים. הדבר אומר כי תוחלת החיים לגברים בישראל בשנת 2040 תהיה קרוב ל 85 ונשים יגרדו את שנתן התשעים. סבתי היא בת 94 והיא חיה בבריאות טובה בביתה בתל אביב ובמחשבון לחישוב תוחלת החיים גיליתי שתוחלת החיים הצפויה שלי היא 96. זאת אומרת שאני מצוי היום רק באמצע הדרך…

עכשיו בואו ננסה לחבר יחדיו את שתי התופעות האנושיות ההיסטוריות האלו – התחזקותם של התאגידים העסקיים מחד והתארכות תוחלת החיים מאידך, ומה שאתם מקבלים (במסגרת אקדמית תיאורטית רחבה יותר כמובן) זה הדוקטורט שלי. ובמבט מדויק יותר שאני שואל (ועונה כמובן) מהי אחריותם החברתית של תאגידים בעידן שבו תוחלת החיים מגיעה לתשעים ומסגרת הזמן בו אדם נמצא באינטראקציה תעסוקתית רק הולכת וגדלה. מה שברור הוא שעם התארכות תוחלת החיים, עולה כי אחד האתגרים החברתיים המשמעותיים ביותר הוא האופן בו יש לשמר, להתאים ולהרחיב את מנגנוני הלימוד האישיים והארגוניים כדי שאלו יעניקו לאנשים את הרקע המקצועי, המועיל והמותאם לאתגרים המשתנים לכל אורך חייהם.

בעבר היה נהוג לזהות באופן ברור את מסגרת הזמן המוקדשת ללימוד מקצועי ככזו המצויה לפני הכניסה לעולם העבודה והיא משתרעת (בישראל) בין גילאי 20-21 עם השחרור מהצבא, ועד גלאי 25 לערך עם סיום התואר הראשון ואולי השני והכניסה לעולם העבודה. השינויים החברתיים אותם אנו חוזים היום, הן בדפוסי העבודה והמקצועות הנדרשים במאה ה-21, הן בהעדפות התעסוקתיות של בני דור ה Y והן, כאמור, בהתארכות תוחלת החיים והרצון והצורך של מבוגרים רבים להמשיך ולהתפרנס, מובילים לכך שיש הכרח אמיתי לבחון מחדש את אתגרי ההשכלה הגבוהה ולפרוץ את מגבלות החינוך האוניברסיטאי של התארים המוגדרים הן בתוכן והן בחלון זמן ייעודי באורך החיים. כבר היום אנו רואים כיצד עולם התארים (Academic degrees) הולך ומוחלף בעולם של תעודות הסמכה מקצועיות (Certifications) המציידים את הלומדים בהכשרה ממוקדת העונה לצרכי המעסיק הספציפי.

אחד ממרחבי הלימוד החשובים, בעלי פוטנציאל ההשפעה החברתיים הרחבים ביותר, הוא המרחב התעסוקתי. מקומות עבודה רבים רואים בהענקת השכלה מקצועית, מתמשכת ואישית לעובדים, חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות המקצועי, שימור כוח האדם והכנתו לתפקידי ניהול. כבר היום מחקרים מראים שניהול לא רגיש-גיוונית (Diverse sensitive) של מערך ההכשרה יכול לגרום להדרת העובדים המבוגרים מהמסגרת התעסוקתית דבר אשר יגרום לכך כי, בסופו של דבר, יפלטו אלו מכוח העבודה. כמובן שאימוץ כלי ניהול מתקדמים ומגוונים גילאית יש בהם על מנת להביא לתועלות עסקיות אמתיות לחברה. מכיוון שכך, על הארגונים המעסיקים מוטלת אחריות חברתית להמשיך את רצף הלימוד גם עבור העובדים המבוגרים ואף להרחיבו (בתוכן) מעבר לעולמות התוכן המקצועיים לאלו אשר יכולים לסייע ולתמוך בעובדים המבוגרים עם יציאתם לגמלאות ולמעגלי תעסוקה של הגיל השלישי והרביעי. כך לדוגמא, תאגיד הרכב העולמי BMW  מפעיל תכנית חדשנית הנקראת "היום למען המחר" Today for tomorrow . הגיל הממוצע של העובדים שם הוא 45 ונמצא במגמת עלייה. לאור כך מפעילים בתאגיד תכנית מיוחדת הכוללת התאמות ארגונומטריות, פעילות גופנית ותוכניות הכשרה רב גילאיות ועוד.

לצד סוגיית ההכשרה המקצועית במקומות העבודה מצוי אתגר הפרישה. מדוע אתגר? מכיוון שידוע הוא שאירוע פרישה הוא אירוע טראומטי עבור מועסקים רבים ולכן יש להתייחס אליו ככזה.  במקומות עבודה רבים נהוג לקיים סדנאות הכנה לפרישה. על פי רוב יהיו אלו סדנאות מוכנות מראש של מספר ימים עם תכנים מובנים החוזרים על עצמם. ייתכן כי תכנים אלו חשובים ביותר אך ללא ספק אין הם מותאמים באופן אישי ולכן יכולים לעיתים להזיק יותר מאשר להועיל מכיוון שגם ככה פרישה היא אירוע טראומטי עבור רבים.

האחריות החברתית של תאגידים קוראת להם להתנהג ברגישות ובהכרת תודה לעובדים שהקדישו את מיטב שנותיהם, מרצם ויצירתיותם ולבחון מהם הצרכים המותאמים אישית של כל עובד ועובד ולהעניק להם את מסגרת ההכשרה המותאמת. ייתכן שעבור חלק יהיה זה קורס באוריינות דיגיטלית וסחר מקוון ועבור אחרים יהיה זה קורס בישול, אחזקת הבית או תזונה נכונה. האחריות התאגידית של עסקים לעובדיהם אינה חייבת להסתיים ביום בו העובד פורש ממקום עבודתו, היא יכולה להימשך שנים קדימה וזאת בתנאי שאכן מקום העבודה יהיה קשוב לצרכי עובדיו ויתאים את מסגרות ההכשרה אליהם.

ההבנה כי תהליך הלימוד הינו תהליך מתפתח וצריך להימשך לכל אורך תוחלת החיים של בני האדם עדיין לא הוטמעה בקרב מוסדות המדינה וגם לא בקרב תאגידים רבים. אמנם יש ניצני הבנה שיש לפרוץ ולייצר מסגרות לימוד חדשות ובימים אלו, עם בוא האביב נקווה שהניצנים יהפכו לפריחה של ממש.

תודה!

ליעד אורתר

liad.ortar@gmail.com

סקירת ייצוג המגזר העסקי בדוחות המדינתיים של יעדי הקיימות (SDGs)

להורדת המחקר המלא

תקציר מנהלים

בהחלטת האו"ם משנת 2015 בה אומצה אג'נדה 2030 לפיתוח בר קיימא מפורטים 17 יעדי הקיימות על פי ההחלטה, המדינות נדרשות לדווח על התקדמותן באופן קבוע ושיטתי על התקדמותן בדוחות הנקראים VOLUNTARY NATIONAL REVIEW או VNR לגוף באו"ם הנקרא הפורום הפוליטי הבכיר. גוף זה מתכנס בכל שנה לסקירת ההתפתחות של 'א'גנדה '2030, ובוחן בין היתר את יישום יעדי הקיימות. נכון לסוף שנת 2018, מאז תחילת תהליך הפורום הפוליטי הבכיר, הוגשו כ 111 דוחות VNR. 22 מדינות הגישו את הדוח בשנת 2016, 43 הגישו בשנת 2017 ו-46 מדינות הגישו את הדוח בשנת 2018.

ממצאי הסקירה

הזכות לנגישות אינטרנטית

ליעד אורתר, ראש המכון לאחריות תאגידית

המתכנתים אשר עומדים מאחורי פלטפורמות האינטרנט יצרו למעשה פרנקשטיין טכנולוגי גלובלי אשר הם בעצם אינם יכולים לעמוד באופן מוחלט על דפוס התנהגותו ואולי הוא אפילו יצא מכלל שליטה.

יש להגדיר את נגישות האינטרנטית (תשתית+רשת) כמוצר ציבורי שהנגישות אליו מהווה חלק מהקודקס העולמי של זכויות אדם בדיוק כפי שהנגישות למים נקיים, מזון, עבודה ואי אפליה הם חלק מכך.​

7.5.2018 רמת גן.

בתקופה האחרונה אנו עדים לחשיפתם של יותר ויותר סיפורי אימה אודות ההתנהלות 'מאחורי הקלעים' של תאגידי האינטרנט העולמיים כאשר פייסבוק וגוגל פותחים תדירות את מהדורות החדשות. בפרשיה האחרונה, המתנהלת סביב קמפיין הבחירות של דונאלד טראמפ, עולה כי במהלך תהליכי שכנוע מקוונים כאלו ואחרים נעשה שימוש ב 87 מיליון חשבונות פייסבוק! בישראל הוגשה בימים האחרים תובענה ייצוגית כנגד פייסבוק על איסוף מידע אישי של החלפת מסרונים ומספרי טלפון אישיים מלקוחותיה העושים שימוש בתוכנת המסרים המידיים של אפליקציה הפופולרית בעולם. דוגמא נוספת להתנהלות זו עולה מהקנס האדיר של 2.4 מיליארד יורו שגוגל נקנסה ע"י האיחוד האירופי עקב מניפולציה של מנועי החיפוש שלה לטובת קידום תאגידים אלו ואחרים. גם טוויטר אינה יוצאת נקייה ומגלה כי גם היא העבירה מידע אישי של לקוחותיה לצדים שלישיים. ויש סיפורים נוספים למכביר.

תמונת המציאות העגומה הזו מטיחה בפנינו את העובדה כי פייסבוק, גוגל, אמזון, טווייטר והפלטפורמות האחרות מהוות למעשה לא יותר מאשר פלטפורמות ריגול מתוחכמות ההופכות את מהלך חיינו לתוצר עסקי בר מכר אם בזירה הפוליטית או בזירה הצרכנית. הסיפור שמאחורי הידיעות הוא מבהיל אף יותר וממנו עולה כי חבורת המתכנתים אשר עומדים מאחורי פלטפורמות אלו יצרו למעשה פרנקשטיין טכנולוגי גלובלי אשר הם בעצם אינם יכולים לעמוד באופן מוחלט על דפוס התנהגותו ואולי הוא אפילו יצא מכלל שליטה. אבדן שליטה זה הוא זה אשר מאפשר לגורמים עוינים להחדיר מסרים סמויים וגלויים המשפיעים על מהליכי בחירות כביכול דמוקרטיות וכמובן שעל תהליכי בחירה צרכניים השווים כסף רב לחברות המממנות קמפיינים שיווקיים אלו.

עלינו להבין היטב את המצב בו אנו מצויים ולשנות מהר ככל שנוכל את נושאת המטוסים המקוונת של חיינו. השינוי צריך לנבוע מכך שרשת הפייסבוק (והפלטפורמות הדומות לה) מהווה מוצר ציבורי לכל דבר ועניין. החיבור לרשת חברתית מאפשר חיבור לטובת התעדכנות חדשותית, מציאת מקום עבודה, תיחזוק רשתות חברתיות ויצרתם של קהילות המשנות לטובה את איכות החיים. כמובן שהתנאי להמצאות ברשת חברתית היא החיבור לאינטרנט בעצמו באמצעות הספקים השונים. הנתונים מגלים כי ברמה העולמית יש כ 3 מיליארד איש (כ 30% מכלל האוכלוסייה הבוגרת העולמית) מחוברים לרשת וכמובן שרובם מצויים במדינות המפותחות. 90% מאלו שאינם מחוברים לרשת (כ 4.3 מיליארד איש) מצויים במדינות המפתחות. בישראל הנתון עומד על כ 5 מיליון איש המחוברים לרשת המהווים כ 70% מכלל האוכלוסייה מעל גיל 12. נתונים אלו מציגים את התמונה כי רוב רובה של אוכלוסיית העולם מודרת הלכה למעשה מנגישות לכל אותם כלים ושירותים שהוזכרו לעיל. כאשר הפוטנציאל העסקי של אוכלוסייה ענייה זו הינו נמוך, אנו יכולים להבין מדוע הסיכוי שהמספרים האלו ישתנו לטובה הם קטנים ביותר. בדיוק משום כך יש להגדיר את נגישות האינטרנטית (תשתית+רשת) כמוצר ציבורי שהנגישות אליו מהווה חלק מהקודקס העולמי של זכויות אדם בדיוק כפי שהנגישות למים נקיים, מזון, עבודה ואי אפליה הם חלק מכך.

השפעה דרמטית זו על החיים עצמם יחד עם החשדות הכה כבדים לביצוע מניפולציות עסקיות ואישיות באמצעות פלטפורמות אלו מחייבת את מקבלי ההחלטות להגיע אל המסקנה כי על מנת להגן על הדמוקרטיה והשוק החופשי יש להלאים את המערכת כולה או לחילופין לבנות תשתית ציבורית, חינמית שוויונית ונגישה של חיבור לרשת האינטרנט ולפלטפורמה נבחרת, תהיה זו פייסבוק או כל אחת אחרת. 

האם חברות הנשק מסוגלות לפקח על עצמן ?

דה מרקר, 25 לאוקטובר 2017

אחריות חברתית של תאגידית (או בקיצור 'אחריות תאגידית') הינה המסגרת האתית המבקשת להציג גבולות מוסריים למגזר העסקי ולהתנהלותם של תאגידים עסקיים. נכון הוא שתכליתם (המוגדרת בסעיף 11 של חוק החברות) של תאגידים אלו היא למקסם את רווחיהם אך מן הראוי שפעילות זו תוגבל ולא תאפשר פגיעה בבני אדם, בחברה ובסביבה. הגבלות אלו מצויות רובן ככולן במסגרת ספרי החוקים והתקנות ומערכת האכיפה המדינתית אך כאשר המסגרות המדינתיות נחלשות והמסגרות הגלובליות מתחזקות עולה חשיבותה של מסגרת מוסרית רחבה יותר והיא היא נשמת אפה של האחריות התאגידית. בימים אלו כאשר מתבררים בבית המשפט הישראלי היקפי היצוא של תעשיית הנשק הישראלית יש לעלות את השאלה מהי אחריותם של החברות עצמן אודות ההשלכות ואופני השימוש של המוצרים אותם הם מייצאים, בייחוד כאשר עולות עדויות כי ייתכן ואלו משמשים לפגיעה חמורה בזכויות אדם ורצח עם.

התעשייה הביטחונית הישראלית היא אחת מהתעשיות הגדולות בכלכלה הישראלית. בתוך רשימת 100 תאגידי הנשק הגדולים בעולם מצויות גם שלוש חברות ישראליות: אלביט, תעשייה אווירית ורפאל. בשנת 2015 היקף היצוא המשותף של שלושתם עמד על מעל לשני מיליארד דולר וישראל עצמה מדורגת כיצואנית הנשק השישית בגודלה בעולם. במרשם היצוא הביטחוני של משרד הביטחון רשומות 1,006 חברות, 312 עוסקים עצמאיים ו 6,784 אישים. באגף הפיקוח על היצוא הביטחוני (להלן: אפ"י) אושרו כ 400,000 רישיונות שיווק וייצוא לכ 130 ארצות יעד. אל מול תעשייה אדירה זו עומד מערך אכיפה מדינתי קטן ביותר המונה שני אנשים בלבד!   

מבקר המדינה פירסם בדוח השנתי 63ב לשנת 2011 כי: "בעבר מנה תחום האכיפה באפ"י שלושה עובדים, ובעת הביקורת הוא מנה כאמור שני עובדים בלבד. זאת, על אף שמאז חקיקת החוק עלו היקפי הפעילות של אפ"י". עוד מצוין בדוח המבקר כי עיקר הפעילות מתמקדת בפעילות ועדות האכיפה וכי ללא כוח אדם נוסף לא ניתן יהיה לבצע גם אכיפה יזומה. נדמה כי לאור היקף העסקה כה נמוך זה, נשענת המדינה על מערך של אכיפה עצמית (self-regulation). בדיון אשר התקיים בוועדת ביקורת המדינה ב 31.12.2013 סיכם ראש אפ"י לשעבר, מר מאיר שלי, את המצב במשפט אחד: "הפיקוח על היצוא הביטחוני הוא ברמה של ציות עצמי." עוד הוסיף בדיון זה האלוף במיל' דן הראל, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, כי: "על פי חוק המשרד מחייב את המפעלים הגדולים באחראי ציות. זה תפקיד שפועלים תחתיו אנשים שמוודאים שיש ציות, מגישים דוחות. זה וולונטארי, אבל וולונטארי מחויב."

עוד חושף המבקר כי התוצאה של חוסר פעילות אכיפה מדינתית בא לידי ביטוי בכך שמתוך כל האירועים שבהם טיפלה היחידה לאכיפה בשנים 2008-2010 בעקבות חשד לעברה על החוק, אף לא אחד מהם נבדק כתוצאה מפעילויות יזומה שלה. בשנת 2011 טיפלה היחידה לאכיפה ב-190 אירועים, ורק שלושה מהם (כ-1.5%) טופלו כתוצאה מאכיפה יזומה שלה. כל היתר נבדקו בעקבות מידע שהגיע מגורמים שונים.

תמונת מצב זו ממחישה את חשיבות גישת האחריות התאגידית מכיוון שהיא הופכת להיות כלי עזר מוסרי חשוב ביותר בתהליכים של רגולציה עצמית. ייתכן שאין זה המצב האידיאלי וכי הצפייה היא כי המדינה תגביר באופן משמעותי את מאמצי האכיפה שלה אך זהו המצב הנתון. רגולציה עצמית היא אחת מעקרונות המפתח בגישת האחריות התאגידית ויש מקום להוסיף נדבך מרכזי אל תהליכי ההכשרה לקציני הציות התאגידיים. אולי, רק אולי… אם אלו יהיו מודעים להשלכות ההרסניות של תוצרי היצוא שלהם הדבר יוכל לשנות במידת מה את אופן התנהלותם.

ליעד אורתר

ראש המכון לאחריות תאגידית

המרכז האקדמי למשפט ולעסקים

דברי ראש המכון לאחריות תאגידית, מר ליעד אורתר

בדיון מיוחד אשר נערך בכנסת בנושא אחריות תאגידית והשקעה אחראית

יום שלישי, 7.3.2017

 מכובדי חברי הכנסת, בני שיח נכבדים, גבירותי ורבותי,

ברצוני לפתוח את דברי ולהודות לחברי הכנסת בירן, כהן-פארן ופולקמן על כינוס דיון מיוחד זה בנושא השקעות אחראיות חברתית וסביבתית. כמי שעוסק בתחום כבר למעלה מעשור אינני רואה זאת כמובן מאליו שמחוקקים יוזמים דיון חשוב זה ומקווה שיהיה זה אחד מיני רבים. שמי ליעד אורתר ואני עומד בראש המכון לאחריות תאגידית הפועל במרכז האקדמי למשפט ולעסקים. 

נכון הוא שעולם התוכן של אחריות חברתית של תאגידים (המכונה בקיצור אחריות תאגידית) נתפס כעולם תוכן המצוי מעל לרף הציות – במרחב הוולונטארי. אך אנו מאמינים כי עולם זה נמצא בדו שיח עם דרישות החוק ואיננו מנותק ממנו. הפעולה הוולונטארית ליישום אחריות חברתית של תאגידים לעיתים נושאת פרי (בייחוד כאשר הדבר מצליח עסקית) אך לעיתים הוולונטאריות אין בה כדי לספק את התשואה החברתית-סביבתית הנדרשת. או אז יש להכניס לפעולה את כלי החקיקה והתקינה ולא להירתע מלעשות כך.

אני מודע היטב לרוח הנושבת מכיוונם של התאגידים כמו גם מכיוונה של הממשלה לטובת הקלה רגולטרית ככל שהדבר אפשרי אך בפועל הרגולציה המדינתית היא המערכת הערכית אשר מסדירה את מערכת החיים של כולנו ומוודאת כי המשאבים מחולקים באופן שווה ככל הניתן וכל אלו אשר קצרה מידם לעזור לעצמם, תבוא המדינה והחברה ותעניק להם את הסיוע המתאים. אנו כבר מודעים היטב למגבלות כוחה של היד הנעלמה ולכן יש לבחון כל שינוי רגולציה אמור בהקשרו החברתי-סביבתי ולא רק התאגידי. ולאחר הקדמה קצרה זו, ברצוני לחבור לנושא הכנס – השקעה אחראית.

כל אחד מאיתנו מבצע מדי יום ביומו השקעות. אנו בוחרים כיצד להשקיע את זמננו, את מרצנו, את היצירתיות שניחנו בה ואת ההון שהצלחנו לצבור בעמל רב או צברנו עבורנו הורינו וסבינו. יש לנו ציפיות יסוד מההון זה – מהקפיטל –  ציפיות אלו מבקשות לראות כיצד נוכל להחזיר לעצמנו בעתיד את ההשקעה שהשקענו בהווה. ברור הוא שלטווחי הזמן ישנה חשיבות קריטית בבחינת ההשקעה. אנו יודעים היום היטב כי השקעה בחינוך לגיל הרך היא אולי החשובה ביותר במחזור חיו של אדם והתשואה עליה מניבה רק כעשרים שנה אחרי. על פי כל מדד עסקי הנמדד במחזורים של רבעונים או שנים קלנדריות, השקעה זו בחינוך אינה רווחית.

כך הדבר דומה להשקעה בהפחתת זיהום של מפעל. הפתרון הרווחי ביותר להתמודדות עם זיהום היא השלכתו לסביבה (בייחוד כאשר מקל העונשין אותו מפעילה המדינה הוא חלש ביותר). באופן דומה, יותר יקר לטפל בביוב מאשר להעביר אותו תהליך טיהור. יותר יקר להתקין מסננים בארובות מאשר לפלוט את כל המזהמים לאוויר. אך תהליך תימחור סביבתי זה הוא שקרי, מוטעה ומוטה לטובת המזהמים.

לא כאן המקום או הזמן להיכנס לכל הרציונל של עלויות חיצוניות והצורך ביצירת תהליכי תימחור אמיתיים לשירותים ולמוצרים שאנו צורכים אך כן אדגיש כי השקעה אחראית היא השקעה אשר בראש ובראשונה בוחנת את השפעותיה לטווח הארוך על המכלול הרחב של השחקנים החברתיים והסביבתיים המושפעים ממנה ולא רק על השורה התחתונה של התאגיד העסקי המקדש באופן מובנה את האינטרסים של בעלי המניות. ברצוני לתת לכך הדגמה עכשווית.

כפי שרבים מכם ודאי יודעים מדי שנה נהרגים בישראל עשרות אנשים באתרי בנייה ועוד מאות נפצעים. הרוגים אלו הם לרוב ערבים, שוהים בלתי חוקיים או עובדים זרים ומערכת אכיפת החוק הינה בפועל חסרת אונים לחלוטין מול תופעה קשה זו. אנו במכון לאחריות תאגידית הצטרפנו אל הקואליציה למניעת תאונות בנייה ומנסים כל העת לתקוף סוגיה זו מהזווית הכלכלית תאגידית וזאת מכיוון שחלק לא מבוטל מתאגידי הנדל"ן הם חברות הנסחרות בבורסה והן אמורות ליישם הליכי ממשל תאגידי שקופים וראויים. תאגידים אלו פועלים תחת רגולטור כלכלי של מדינת ישראל שתפקידו לנהל ולמשטר זירה זו. הרגולטור האמור הוא הרשות לניירות ערך.

הנחת העבודה הערכית שלנו הייתה ועודנה שרירה והיא טוענת כי מקרה של מוות באתר בנייה הוא אירוע חמור ביותר ועל כן מחייב דיווח מיידי לבורסה. הסיבה לדיווח המיידי הוא שאנו מניחים כי המשקיע הסביר ירצה להיות מודע לכך אם וכאשר באתר חברה שבמניותיה הוא מחזיק נהרגים אנשים. נכון הוא שמקרים אלו לא משפיעים כלל על היקפי הביקושים וההיצעים של המניות ועל כן על מחירן, ולכן זהו בדיוק היה יכול להיות המקום בו הרגולטור הפיננסי היה יכול להתערב ולהחליט כי חובת דיווח שכזו אכן חלה על התאגידים הנסחרים.

לצערי פנייתנו בנידון לפרופ' האוזר נענתה בשלילה. אני מקווה כי חלון הקשב עודנו פתוח וכי הרשות תבחן שוב כיצד היא יכולה להיות חלק ממהלך ציבורי חשוב זה להפחתת הנפגעים והעלאת המודעות והאחריות התאגידית לנושא.

דוגמא זו ממחישה באופן מובהק את משמעותה האמיתית של השקעה אחראית חברתית-סביבתית. זוהי השקעה אשר מייצרת שכלול של אינטרסים ארוכי הטווח אל תוך שיקולי ההשקעה ולא רק את קידוש שורת הרווח התחתונה קצרת הטווח. אני משוכנע שהדוברים אחרי ימחישו עד כמה ראייה כוללנית זו יכולה להיות לטובת כולם, גם לבעלי המניות.

לסיכום, ברצוני להדגיש כי חובת דיווח ושקיפות חברתית-סביבתית של תאגידים היא אבן יסוד במבנה כולו ולא ניתן לבסס שיקולי השקעה אחראיים מבלי שמידע חברתי-סביבתי וניהולי יהיה שקוף ואחוד בצורתו למקבלי ההחלטות. לאור זאת ולאור התקדמות המגמה בבורסות רבות בעולם פנינו לפני מספר שבועות אל מר איתי בן זאב מנכ"ל הבורסה לניירות ערך כדי שזה יבחן את הצטרפות הבורסה הישראלית אל יוזמת בורסות בנות קיימא בעולם – sustainable stock exchange initiative. גם כאן נענינו בנימוס אך לצערי בפועל בשלילה. 

והנה צץ המקום בו עולה ההכרח לחקיקה ראשית דווקא משום שכל שרשרת הרגולציה מחקיקה ראשית ומטה פשוט אינה רואה את הסוגיה באופן מתאים חברתית וסביבתית ואינה מייצגת את האינטרס הציבורי ארוך הטווח. אנו מקווים כי הצעת החוק של ח"כ פארן ואחרים לחובת דיווח לא פיננסי של תאגידים תתקדם במעלה פרוצדורת החקיקה ובכך תצטרף ישראל אל כל מדינות האיחוד האירופי שם כבר עברה דירקטיבה מחייבת לדיווח לא פיננסי של תאגידים.

ברצוני לאחל לכולנו דיון מוצלח ואנו במכון לאחריות תאגידית עומדים לרשות חברי הכנסת והחברים הנכבדים לכל דבר ועניין שיש בו על מנת לקדם עשייה חשובה זו. 

מחצית ממוסדות הלימוד למינהל עסקים לא דורשים קורס בנושא האתיקה

כך נמצא בבדיקה שערך המכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן. האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר־אילן למשל אפילו לא מציעות קורס בחירה בנושאים הללו בלימודי התואר השני

גיל קליאן20:25 22.02.17

מחצית ממוסדות הלימוד למנהל עסקים לא דורשים מהסטודנטים שלהם ללמוד אחריות תאגידית, כך עולה מבדיקה שביצע המכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ועסקים רמת גן.

הבדיקה סקרה את תוכניות הלימודים של תואר ראשון ותואר שני בניהול או מנהל עסקים. בלימודי תואר ראשון נבדקו 21 מוסדות לימוד, ונמצא כי במוסדות כמו הקריה האקדמית אונו או אוניברסיטת אריאל אין כלל קורסים בנושאי אחריות תאגידית או אתיקה בעסקים. בסך הכל נמצא כי בארבעה מוסדות לתואר ראשון אין כלל אפשרות ללמוד על נושאים אלה. בשישה מוסדות, ובהם אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה, נמצאו קורסי בחירה כמו אתיקה בעסקים, צדק חברתי או מוסר ועסקים. ב־11 המוסדות הנותרים, ובהם המכללה למנהל ומכללת תל חי, קיים לפחות קורס חובה אחד בנושאי אחריות תאגידית בתוכנית הלימודים לתואר ראשון.

ליעד אורתר, ראש המכון לאחריות תאגידית. "יש לספק תשתית הולמת לסטודנטים"

תוכניות הלימודים לתואר שני נבדקו ב־19 מוסדות. בארבעה מוסדות, ובהם האוניברסיטה העברית ובר־אילן, לא מלמדים כלל קורסים בנושאי אתיקה ואחריות תאגידית לתואר שני במנהל עסקים. בשישה מוסדות, ובהם הטכניון ואוניברסיטת אריאל, מלמדים קורסי בחירה בנושא. בתשעת המוסדות הנותרים, ובהם אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה ומכללת ספיר, קיים קורס חובה אחד לפחות בנושאי אחריות תאגידית בתואר שני במנהל עסקים.

גם תוכנית הלימוד של המכון האקדמי למשפט ועסקים רמת גן נכללה בבדיקה, ונמצא כי היא מציעה רק קורס אחד של אתיקה בעסקים, כלומר גם במכללה שבמסגרתה פועל המכון יש מקום לשיפור.

גם אם דוחים את התפיסה שלפיה מוסדות הלימוד אחראים על עיצוב דמותם של מנהלי הכלכלה הישראלית – ועליהם מוטל חלק מהאחריות לפיתוח תפיסות ניהוליות שלוקחות בחשבון דברים אחרים חוץ מהגדלת שורת הרווח הנקי של החברה בכל האמצעים האפשריים, אי אפשר להתעלם מכך שערכים של אחריות תאגידית הפכו לנושאים שגם הרגולטור וגם דעת הקהל כבר לא מתעלמים מהם ודורשים לממשם.  

אחריות תאגידית דורשת מהתאגיד למדוד באופן כמותי את ההשפעות החברתיות והסביבתיות שיש לפעילותו ולהעמיד יעדים מספריים לשיפור הפרמטרים הללו. סוגיות הקשורות לאחריות תאגידית הן למשל השכר שהוא משלם לעובדים שלו, מוסר התשלומים לספקים שמספקים לו סחורה, עדש כמה הוא ממחזר פסולת שמיוצרת ממפעליו, האם תרומותיו אכן מסייעות לקדם פתרון חברתי וכדומה.

התזה היא שתאגידים שימדדו את השפעותיהם על החברה והסביבה וישקיעו משאבים בשיפור הפרמטרים הללו, יהיו תאגידים יציבים יותר, אהובים יותר על הציבור, וערוכים יותר למשברים. כפועל יוצא מכך הם גם יצליחו לספק רווח ותשואה טובה יותר לאורך זמן רב יותר לבעלי המניות.

המכון ניסה גם למצוא קורס אחד לפחות שמוקדש כולו לנושאי אחריות תאגידית. במרכז הבינתחומי למשל נאמר כי אמנם אין קורסי חובה המוגדרים ככאלה המוקדשים כולם לנושא האחריות התאגידית, אך נושאי אחריות תאגידית משולבים בקורסי תשתית רבים אחרים בתואר.

הפקולטה למינהל עסקים באוניברסיטת תל אביבצילום: אוראל כהן

"בזמן לימודיהם הסטודנטים למינהל עסקים סופגים את הידע התאורטי לאורו ינהלו בעתיד. לכן ישנה חשיבות מכרעת לסוג התכנים אותם הם מחויבים ללמוד", אומר ראש המכון ליעד אורתר. "אם מוסדות אקדמיים מזדהים עם התפיסה כי על גופים עסקיים לקחת אחריות גם על השפעותיהם החברתיות, עליהם לספק תשתית ידע הולמת לסטודנטים ולהציג בפניהם את הרעיון כי ביכולתם להשפיע בתחומים רחבים יותר מרווחי העסק. לימוד תחום האחריות התאגידית כחלק מהתואר יכול ליצור שינוי מבפנים, מתוך התאגידים העסקיים עצמם, ולהשפיע על המדיניות החברתית שלהם. לאור ממצאינו ניתן לטעון כי תחום האחריות התאגידית אכן נלמד במסגרות שונות, אך בהיקף מצומצם יחסית לאור התפתחות התחום בעולם ובארץ".

מהאוניברסיטה העברית נמסר: "בתואר המוסמך נלמד הקורס 'דיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית', העוסק בנושאים כגון חובת הגילוי הנאות, איסור בשימוש במידע פנים, תרמיות בניירות ערך ואתיקה מקצועית. היבטים נוספים נלמדים בקורסים רחבים יותר כגון שוק ההון וניהול פיננסי".

מאוניברסיטת בר־אילן נמסר: "פרופ' בני לאוטרבך עומד בראש הקתדרה לממשל תאגידי ע"ש אקרמן. במסגרת הקורס שלו 'בעיות נבחרות במימון', קורס חובה בלימודי תואר שני במנהל עסקים, הוא מקדיש חצי מההרצאות לממשל תאגידי ואחריות תאגידית. השנה, כבכל שנה, נערך הכנס השנתי לממשל תאגידי ורוב הסטודנטים של בית הספר השתתפו בו".

מהמכללה האקדמית אשקלון נמסר: "לא קיים קורס בפני עצמו בנושא כי אנו סבורים שהנושא מקבל תשומת לב מלא בקורסים דיני תאגידים, המשפט העסקי ודיני עסקים".

 התאגידים לא לוקחים אחריות ובכך מאלצים את הציבור לקדם רגולציה, אז שלא יתלוננו! 

שבי גטניו, מנכ"ל העמותה לדמוקרטיה מתקדמת

"לפעמים לא צריך לחוקק, לפעמים צו המצפון צריך לפעול עוד לפני שבא המחוקק"

(ח"כ יעל גרמן, שרת הבריאות לשעבר, 19.12.2016).

לאחרונה שמעתי מספר פעמים מגורמים עסקיים כי בישראל יש עודף חקיקה ורגולציה. לצערי בחודש האחרון הבנתי מה הסיבה לכך ושהאשם הוא בעיקר בהתנהלות התאגידים ולא במחוקק להוט החקיקה. לפני מספר חודשים גיליתי כי ישנם עשרות גופי בריאות המייצגים אינטרסים בכנסת באמצעות חברות לובינג שבמקביל מקדמות אינטרסים של חברות טבק. כן, אותה חברת לובינג- ביד אחת מקדמת אינטרסים של מוסדות בריאות וביד השנייה אינטרסים של תאגידים הגורמים מידי שנה למותם של 8,000 אזרחים בישראל ולתחלואה של אלפים נוספים.

הצעד הראשון שעשיתי היה לפנות לרוב גורמי הבריאות הללו וליידע אותם. לתומי סברתי שהם לא יודעים על כך וכשיידעו הכל יבוא על מקומו בשלום. פניתי להסתדרות הרופאים בישראל (הר"י), לקופ"ח מכבי, לקופ"ח מאוחדת, לאסותא, לאחיות בריאות הציבור, לאגודה לזכויות החולה, מגן דוד אדום, איגוד הפרמצבטיקה, עזר מציון ועוד עשרות גופים חשובים נוספים. יידעתי אותם וביקשתי שלא יוסיפו לייצג אינטרסים באותן חברות לובינג בעלות מוסר מפוקפק המייצגות חברות טבק. לא עזר.

רק גוף בריאות אחד הביע זעזוע ועזב את חברת הלובינג שלו (העמותה הישראלית לסרטן הריאה), ועוד אחד מסר כי הוא מעביר את הנושא לבדיקת היועץ המשפטי של הגוף. כשביקשתי שיעבירו דווקא לוועדת האתיקה לא נעניתי יותר. עקב אי מענה זה הלכתי לבית המחוקקים. ארבעה חברי כנסת ניאותו לזמן דיון דחוף בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות: ח"כ סתיו שפיר, ח"כ יעל גרמן, ח"כ מיכל רוזין וח"כ עבדאללה אבו מערוף. לדיון זומנו למעלה מ-40 גופי בריאות שונים והוא התקיים ב-19 לדצמבר 2016. כשהתחיל הדיון מצאתי עצמי יושב שם רק עם חברי מ'העמותה לדמוקרטיה מתקדמת', צוות הוועדה, יו"ר הוועדה, חברי הכנסת מזמיני הדיון ומספר לוביסטים מחברות הלובינג שמייצגות במקביל גופי בריאות וחברות טבק. אף לא אחד מ-40 גופי הבריאות שזומנו לוועדה לא הגיע. החרימו אותה? טקטיקה משותפת? אין לי מידע על זה אבל בהחלט צירוף מקרים שמעלה שאלות קשות.  

היה דיון מרתק. יו"ר הוועדה ח"כ אלי אלאלוף אמר בין השאר את הדברים הבאים: "זה ציני שמצד אחד נלחמים כדי שאנשים יהיו בריאים ומצד שני מוכרים את הרעל כדי שימותו. אין לי מילים אחרות, ותאמינו לי, בדרך כלל אני קצת יותר Cool בדיונים, אבל פה הדיון הזה הוא מקומם מבחינה זו".ההחלטה הייתה בהתאם – הוועדה הוציאה פנייה לכל גופי הבריאות לשקול את עזיבת חברות הלובינג שלהם מתוקף צו מצפונם המתבקש ואם לא יעשו כן אז חברי הכנסת יפנו להליך חקיקה שיחייב אותם. חודש עבר ואף גוף מבין למעלה מ-40 הגופים שספגו נזיפה חמורה מוועדה בכנסת ומחברי הכנסת לא עזב את חברות הלובינג שלו שבמקביל מייצגת את הגרוע שבאויביו – תעשיית הטבק.

בלית ברירה אנחנו פונים בימים אלה לקידום חקיקה. תאגידי הבריאות חייבו אותנו לפנות לחקיקה ורגולציה. ככה זה כשחיים בחברה שרק מה שמעוגן בחוק הוא זה שמחייב מבחינת תאגידים. בדרך זו מתרבה החקיקה והרגולציה והאשם כולו על תאגידים הממוטטים מסיבותיהם את מה שהיה בעבר מעוגן  במוסכמות חברתיות-ערכיות בסיסיות.

אז בפעם הבאה שתשמעו על גורם עסקי המתלונן על עודף רגולציה תתנו לו את הדוגמה הזו. תשאלו אותו מה עשו התאגידים שהוביל את המחוקק לקידום חקיקה ורגולציה. תגידו לו שהדבר האחרון שח"כ יעל גרמן, שרת בריאות לשעבר, רצתה זה לצאת לחקיקה נגד גופי בריאות שיש לה היכרות עמוקה איתם ועם ראשיהם. היא לא יוצאת לחקיקה בקול ששון ושמחה, היא ואנחנו יוצאים לחקיקה בעצב רב ובלב כבד, אבל שלא יהיה ספק – נצא לחקיקה. לא הותירו לנו ברירה. האלטרנטיבה לחקיקה זה כניעה לנורמות התנהלות כל-כך נמוכות של תאגידי בריאות וזה בכלל לא אופציה שעל הפרק. 

ליצרת קשר עם העמותה לדמוקרטיה מתקדמת – progdemo2007@gmail.com

חברות שפעילותן מזיקה לציבור מסוות זאת באמצעות דו"חות אחריות תאגידית ופעולות ראווה שנועדו לקידום תדמיתי. אבל אחריות אמיתית צריכה להתבטא בכל מעשי החברה, עד לעומק הליבה העסקית

מאת: נטע הלפרין

15.01.2017 12:04

קישור לכתבה המלאה

קרנות הפנסיה יכולות ליצר 'ערך משותף' בכניסה להשקעות בהתמודדות עם שינויי האקלים העולמיים: גם יצירת תזרים ההשקעות הנדרש להתמודדות עם התופעה העולמית וגם לייצר אלטרנטיבה הונית במציאות של אפס ריבית 

מאת: פרופ' יהודה כהנא* ופרופ' גלן יאגו**

השינויים הטכנולוגיים העצומים שהתרחשו מאז תחילת המהפכה התעשייתית תרמו לצמיחה כלכלית ולשגשוג משמעותיים. לצמיחה זו נלווים סיכונים סביבתיים וחברתיים משמעותיים לא פחות וכיום הם מאיימים על עצם המשך הישרדותו של המין האנושי. כך לדוגמא, קיימות ראיות לכך ששינוי האקלים העולמי צובר תאוצה מהר יותר ממה שהעריכו עד כה, קיים אובדן עצום של מגוון אקולוגי ("עידן ההכחדה השישי"), פגיעה בשרשראות מזון עדינות וזיהום חמור של הקרקע, האוויר והמים ועוד. למרות כל המצוין לעיל, רמת המודעות והמחויבות הנוכחית של מנהיגי העולם לחומרת המצב הקיים היא די נמוכה ויוזמות בינלאומיות למאבק בשינוי האקלים מיושמות בקצב איטי. ואם אין די בכך, הרי שהסכמי פאריס אינם מבקשים לעצור את תופעת שינוי האקלים אלא רק לנסות ולמתנם ביצירת הגבלות וולונטאריות עם התחייבות מדינתית עצמית. 

ישנם מכשולים רבים העומדים בדרך למימוש הצעדים להתמודד עם תופעה עולמית זו. אין ספק כי אחד המכשולים הגדולים ביותר הוא המכשול המימוני ויצירת המקור התקציבי אשר יוכל לשלם את החשבונית הסביבתית שכדור הארץ הנפיק לבני האדם. מחקרים וניירות עמדה של האו"ם מציינים כי המימון הנדרש למאבק בסיכונים של שינוי האקלים במהלך 15 השנים הבאות מסתכם ב-5-7 טריליון דולר בשנה (כ-9% מהתמ"ג העולמי). נתון זה משקף פער מימון שנתי של 2.5 טריליון דולר כדי להגיע ליעדי האו"ם לפיתוח בר-קיימא  (ה SDGs) במדינות המתפתחות.

אחד מהמקורות התקציביים הגדולים ביותר הקיימים כיום במערכת הכלכלית העולמית הוא קרנות הפנסיה השונות. בקרנות אלו צבוא הון עתק מוערך של 80 טריליון דולק. עוד ידוע כי תכניות הפנסיה השונות משקיעות מחדש 7-10 טריליון דולר בשנה ובעולם עם מדיניות ריבית אפסית, הן זקוקות לתשואות גבוהות יותר ממה שניתן לקבל כיום וזאת על מנת לעמוד בהתחייבויות הפנסיוניות מפני שכרגע יוצא כי אין עבורן מימון מספיק. כדי לעשות זאת, נדרשת חדשנות פיננסית על מנת לפתח מנגנוני מימון חדשים לגיוס מאגרים גדולים של הון פרטי וממשלתי-מוסדי לצורך זיהוי ומימון השקעות חברתיות למען פיתוח בר-קיימא. המשימה של אנשי ההשקעות האחראיות, שוק ההון והביטוח האחראיים והמחויבים לטווח הארוך הוא למצוא דרכים למנף את הנכסים של קרנות הפנסיה והביטוח העולמיות במטרה לעמוד ביעדי המאבק בשינוי האקלים.

כמצוין לעיל, ענף הביטוח הפנסיוני מנהל עבור לקוחותיו תיק השקעות עצום בשווי של כ-80 טריליון דולר. כאשר בעבר שווי הצרכים המוערך היה בסדר גודל של 2% מהתמ"ג העולמי, היה מקובל לחשוב כי די יהיה אם המגזר הפרטי יוכל להשתמש בכספים אלה כדי להתמודד עם האתגרים. זה היה הרעיון מאחורי יוזמת האמנות הרב לאומיות "עקרונות של השקעה אחראית משנת 2005" ("PRI") ו"עקרונות ביטוח בר-קיימא משנת 2012 ("PSI"). היום ברור הוא שהמצב השתנה באופן דרמטי וכדי להתמודד עם השקעות נדרשות בשיעור המגיע ל 9% מהתמ"ג העולמי, מערכות הביטוח הסוציאלי חייבות להיות שותפות במאמץ זה. לכן, מאמינים כותבי מאמר זה כי המפתח להתמודדות עם הסוגיות הסביבתיות והחברתיות של שינוי אקלים נמצא בידי מערכת הביטוח והפנסיה העולמית (הפרטי והציבורי). 

הנצלת הון (מונטיזציה בלועזית) של העלויות הישירות והעקיפות הללו, שמהן ניתן היה להימנע, תאפשר למגזר הציבורי להגיע לסבסוד צולב עם משקיעים פרטיים במטרה לגשר על הבדלי התשואה הרלוונטיים, מה שיגדיל את התשואות ויזרז היווצרות של מחזור צמיחה בר-קיימא ועצמאי. אם כך, הדרך הרצויה היא אותה דרך של יצירת "ערך משותף": להשתמש בענף הביטוח כמנוף להתמודדות עם האתגרים הסביבתיים ובתוך כך לשקם את הביטחון הפנסיוני ההולך ומתערער עם הזדקנותה של האכלוסיה העולמית.

* יהודה כהנא הוא פרופסור (אמריטוס) בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת תל אביב, מייסדו של YKCenter ויזם היי-טק. 

** פרופ' גלן יאגו הוא מנהל בכיר במרכז מילקן לחדשנות-מכון ירושלים, מייסד המעבדות לחידושים פיננסיים של מכון מילקן (ארה"ב) ופרופסור אורח בבית הספר למנהל עסקים של האוניברסיטה העברית בירושלים.