ציטוטים נבחרים מתוך הראיון עם פרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בנושא תכלית החברה העסקית
(תומלל מהתכנית 'סדר יום עם קרן נויבך', 24 לינואר 2016 – קישור מדקה 14:00 עד דקה 24:00)
להלן דברי הפתיחה של המגישה, קרן נויבך:
"הביקורת הציבורית החריפה הביאה לכך שיו"ר מגה, אביגדור קפלן החזיר את הבונוס שקיבל, על סך חצי מיליון שקלים. הצעד הזה כבר לא יעזור לעובדים וכבר לא יעזור למגה, אבל הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. איננו יכולים למנוע או להילחם במה שאיננו יודעים עליו. אם לא נדע על משכורות עתק או עסקאות בעלי עניין או משיכת דיווידנדים וחליבת חברות ע"י בעלי השליטה, הרי שלא ניתן יהיה לנהל עליהם את הדיון הציבורי, שבמצב הנוכחי, הוא כמעט הדרך היחידה למנוע אותן.
על רקע המשך אי הבהירות ביחס לעתיד מגה נדבר כאן הבוקר עם הפרופסור ידידה שטרן, מומחה לאתיקה תאגידית שיאמר כאן חד משמעית שתפקידם של מנהלים בחברה הוא לדאוג להצלחת החברה ולא לריפוד כיסם של בעלי השליטה. אם זה המצב, למה זה קורה פעם אחר פעם? נוחי דנקנר עשה את זה באי.די.בי, דודי וויסמן, שרגא בירן וארגון הקניות של הקיבוצים עשו את זה למגה. האם זה לא חוקי ואם זה לא חוקי, למה איש לא מעניש אותם?" (מתוך: דף הפייסבוק של התכנית).
להלן ציטוטים נבחרים שאמר פרופ' שטרן בראיון:
- התפיסה שחברה צריכה לשרת את בעלי המניות שהחברה היא של בעלי המניות שזו מטרתה ותכליתה אינה נכונה משפטית, אינה הגיונית כלכלית ופשוט אינה נכונה. בישראל הפכנו את התפיסה הזו ממש לחצי דת.
- בעלי המניות מאוד חיוניים לחברה העסקית. הם מביאים את הרוח היזמית, את חוסר הנחת שחשוב להנעת העסק אך גם אם בעלי המניות מביאים חלק משמעותי מההון והם אינם ממונפים, הם בסה"כ ספקים של דבר אחד והוא הון. בלעדיו לא יכולה להתקיים החברה אבל זהו רק מרכיב אחד בלבד. לצידם – לא מעליהם ולא מתחתם, יש ספקים אחרים לחברה. בראש ובראשונה העובדים שמספקים עבודה, בנקים שמספקים חוב, מנהלים שמספקים שירותי ניהול, הציבור שמספק לחברה את היכולת לסחור והמדינה כולה המספקת תשתיות. כל הקהלים האלו הם שחקנים במשחק מרובי משתפפים וכל אחד מהם הוא שחקן וטו, בלעדיו אי אפשר. זהו משחק קבוצית מרובה משתתפים שבלי אחד מהם אין משחק בכלל.
- השיטה הקפילטליסטית מעדיפה את בעלי הקפיטל / המניות. אך זה אינו נכון מפני שלבעלי המניות יש אינטרס ייחודי והוא לדחוף את החברה לקחת כמה שיותר סיכונים. הסיבה היא שזה משתלם להם. אם הם מרווחים אז הם מקבלים הכל באמצעות חלוקת רווחים / דיבידנדים אבל אם החברה נכשלת אז הם הולכים הביתה כשהם מפסידים רק את ההון שהם השקיעו ותו לא. יש להם אחריות מוגבלת, רק מה שהם השקיעו בחברה עומד בסיכון. הסיכון הוא מוגבל מלכתחילה. ככל שההשקעה קטנה יותר בזכות חובות אז הסיכון הוא קטן יותר. אם לוקחים מנהלים ונותנים להם אופציות אז למעשה גיירת אותם לקבוצה של אוהבי הסיכונים והם יתנהלו כבעלי מניות ויעדיפו את הטווח הקצר ולא הארוך.
- בעלי המניות יכולים לחשב בדיוק רב כמה כסף הם יפסידו. כאשר בעל מניה מחליט כמה מניות הוא יקנה הוא שולט בזה. זה גובה הסיכון המקסימלי. מקסימום הוא יפסיד את ההשקעה . אין איום גדול יותר המוטל עליו. זוהי האחריות המוגבלת. הנה המצב הקפיטליסטי חשוף. לבעלי המניות כדאי להשקיע כמה שפחות ולדחוף את החברה לכמה שיותר סיכונים ועם הסיכונים באים הסיכויים. אם החברה מרוויחה אז זה שלהם ואם הם מפסידים, אז למעשה הם לא הפסידו דבר. בלי אהבת הסיכונים היינו שוקעים לסטגנציה אבל זהו מצב בלתי מאוזן.
- נגד בעלי המניות נמצאות הקופאיות של מגה. הם מפסידות מהקריסה של מגה הרבה יותר מבעלי המניות. שרגא בירן אולי יפסיד מיליונים אבל סוביקטיבית הוא מפסיד הרבה פחות מהקופאית שהולכת הביתה. זה המצב האנושי. העובדים הם חלק ממקבילית הכוחות. אם נפקיד את מגה רק בידי העובדים אז מנהלי ההחברה לא יקחו סיכונים וגם לא יווצרו סיכויים והתפתחות עסקית. נדרש משטר המאזן בין האינטרסים של אוהבי הסיכונים, בעלי מהניות לבין שונאי הסיכונים, העובדים.
- בכלכלה הגרמנית החוק קובע שבחברות גדולות מחצית מהמקבילה של דירקטוריון שזו המועצה המפקחת, הם נציגי עובדים. הם מאיישים 50%. הם מכניסים את שיקול הדעת, מחשבה לטווח ארוך והימנעות מלקיחת סיכונים. נציגי בעלי המניות דוחפים דווקא כן ללקיחת סיכונים. במשבר של 2008, בו נפלו חברות ביטוח ובנקים מהגדולים בהעולם, התרחש מפני שכחלק מהניהול השוטף הם נדחפו לקחת סיכונים מתוך העדפה של בעלי המניות.
- חוק החברות הישראלי קובע שתכלית החברה לפעול לא לטובת בעלי מניות אלא לפעול על בסיס שיקולים עסקיים להשאת רווחים של החברה עצמה. והחברה אינה בעלי המניות. מנהלים צריכים לבוא לעבודה ולראות אל מול עניהם רק את האינטרנס של החברה. לקכן יש מכשיר של תביעה כמו תביעות קיבוציות. אם מה שקרה במגה הוא אכן נכון אז אין ספק שצריך לתבוע.
תימלל – ליעד אורתר